הזוג המוזר: יחימוביץ' ופרץ

המחאה החברתית של קיץ 2011 הפיחה רוח חיים במפלגת העבודה. רק לפני כמה חודשים עוד פרפרה העבודה בין החיים למוות, אבל רגע לפני שקדימה והליכוד קבעו את מותה, הגיעו מאות אלפי המפגינים אל הכיכרות והחזירו אותה אל המגרש הפוליטי.

לא במקרה שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ הם אלו שהגיעו לגמר בקרב על ראשות המפלגה. שני המועמדים מייצגים אג'נדה חברתית מובהקת שהפכה לדגל שלהם. שניהם יצרו זהות מוחלטת בין השמות עמיר ושלי למותג החברתי. וזה בדיוק מה שהחזיר את העבודה מתהום הנשייה אל לב העניין הציבורי. הפריימריז בעבודה הוכיחו שהמחאה החברתית עוברת מהאוהלים לקלפיות.

כמו זוגות פוליטיים אחרים שצחצחו חרבות ואיימו לשסף גרונות - ראו ערך רבין ופרס, סילבן וביבי, שאול וציפי - גם היריבות של יחימוביץ' ופרץ היא הרבה יותר מקרב פוליטי. מדובר באמוציות על גבול השנאה שמשחקות תפקיד מרכזי במאבק על ראשות המפלגה. בשיחות בארבע עיניים מתקשה כל אחד מהם להסתיר את התיעוב שהוא חש זה כלפי זה.

פרץ ודאי נזכר השבוע במשפט שרובי ריבלין משתמש בו לעתים. יו"ר הכנסת שכלל את הפסוק המוכר ושינה את משמעותו: "בנים גידלתי והתרוממתי", הוא נוהג למלמל. פרץ ודאי ישנן אותו לפחות עד ליום רביעי הבא. אחרי שהעביר את העיתונאית מהרדיו לכנסת, בשבוע הבא הוא יתמודד מולה ראש בראש על ראשות המפלגה. קמו המלפפונים והכו את הגנן. הסכין הפעם מחודדת וכואבת יותר. הפעם הקודמת הייתה כששלי חברה לשנוא נפשו ברק. זו הייתה הפעם הראשונה שפרץ חש נבגד. הפעם, העימות הוא חזיתי וכואב עוד יותר. יחימוביץ' לא חוברת לאויב, היא הפכה לאויב עצמו.

הטרגיות של בוז'י

הדמות הטרגית של השבוע האחרון, האיש שלא ספרו והיה כפסע מעלייה לגמר יהיה הדמות המחוזרת של השבוע הבא. בוז'י ודאי ינסה למשוך את הרגע ככל יכולתו ולא ימהר להחליט למי להעביר את תמיכתו. גם אם מצביעיו הם לא עדת מעריצים שוטים שנוהים אחרי מנהיגם, ודאי יש לו השפעה על מי שחשבו שהוא האיש הנכון. אם לא על כולם אז לפחות על חלק מהם. המחנה שלו מתלבט. חצי ממנו לא יכול לחיות עם יחימוביץ', החצי השני לא מסוגל לסבול את הרעיון שפרץ יעמוד בראשות המפלגה.

אפשר לנחש שהרצוג חש - ולא בלי מידה של צדק - תסכול עמוק מהקו שנקטה התקשורת כלפיו ומהאופן שבו גויסה לטובת מתמודדת אחרת. ואם לא די ברוח הנגדית שנשבה מולו, בתוך מערכת הבחירות הזו הוא נאלץ להתמודד עם גלי צונאמי קשים, רצופים ועקביים. בתחילת מאי הוא קם בבוקר לכותרת הראשית שהדליפה את מסמכי ויקיליקס, חודש אח"כ הודיע עמרם מצנע על הכניסה שלו למרוץ והיה ברור שזה יפגע בעיקר בהרצוג. ביולי עלתה המחאה החברתית לסדר היום, מה שבאופן מובהק שירת את האג'נדה של יחימוביץ'. גם הספינים והסקרים שהיו רחוקים מלהיות אמיתיים לא תרמו למצבו.

למרות גילו הצעיר ופניו הילדותיים, הרצוג מוצא את עצמו לראשונה בחייו המבוגר האחראי. הוא זה שיצטרך בסופו של דבר להביא לשלום בית. לו היה נבחר, יש מי שסבורים בעבודה, הוא היה כולל את שני המחנות יחד תחת מטרייה אחת.

היום שאחרי

השאלה הגדולה היא כיצד תיראה המפלגה ביום שאחרי. יחימוביץ' ופרץ התחייבו כי ימשיכו לגור באותו בית (בית ברל) גם אם בחדרים נפרדים, אבל כשיחימוביץ' עושה מאמצים להתנתק מהניסיון למתג אותה כבת טיפוחיו ובעוד פרץ מצדו לא שוכח לה את הבגידה הגדולה, נראה שהכעסים רק משתרשים. כמו זוגות אחרים בפוליטיקה, גם פרץ ויחימוביץ' יצטרכו לקחת כדור נגד בחילה ולהמשיך הלאה.

למחנות של השניים פרופילים שונים לחלוטין. יחד הם מונים 60% מחברי מפלגת העבודה. מי שיכריע מי יעמוד בראש המפלגה הם 40% הנותרים, שיצטרכו לסתום את האף ולהצביע עבור אחד מהם. לא היא ולא הוא, כוס התה שלהם.