היהודים של אובמה

"הקול היהודי" בארה"ב הוא מיתוס, בוודאי בזירה הארצית. אין די יהודים באמריקה - אפילו לא שני אחוזים של האוכלוסייה - כדי להצדיק אותו.

יש "קול יהודי" בזירות מקומיות. יהודים יכולים להטות את הבחירות במדינות אינדיבידואליות, אם המאבק צמוד מאוד. מעידתן של פנסיונריות יהודיות בדרום פלורידה העניקה את הנשיאות לג'ורג' בוש הבן ב-2000 (הן הצביעו בטעות בעד המועמד האנטישמי היחיד שהתמודד). ב-1960, מצביעים יהודים באילינוי היטו את הכף לטובת ג'ון קנדי, ואפשרו את בחירתו לנשיא (חוץ מזה שהיה גם כנראה אלמנט של זיוף בספירת הקולות). ב-1948, מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'ורג' מרשל, שהתנגד להקמת ישראל, חשד שהנשיא טרומן תמך והכיר בגלל "הקול היהודי".

לא "הקול היהודי" הוא המשפיע על מהלך הפוליטיקה הנשיאותית, אלא "הכסף היהודי". עצם השימוש במושג מעורר אסוציאציות לא נעימות, וצריך לסייג אותו: לא "הכסף היהודי", אלא כספם של הרבה יהודים יחידים. היסטורית, לפחות מאז שנות ה-30, יהודים נוטים לתרום, וגם להצביע, למועמדים דמוקרטיים לנשיאות.

תרומותיהם המסיביות של יהודים אפשרו את עלייתם של ביל קלינטון ושל ברק אובמה. ב-2008, הגירתם של תורמים יהודים ממחנה הילארי קלינטון אל מחנה אובמה הייתה מן הסיבות החשובות להצלחותיו המוקדמות.

השבוע שמענו גם על "קול יהודי" וגם על "כסף יהודי". הקול היה קולם של מצביעים במחוז הבחירה רב-היהודים ביותר באמריקה. זה מחוז בחירה לבית הנבחרים בוושינגטון, והוא משתרע על חלקים של קווינס ושל ברוקלין, שני הרבעים הגדולים ביותר של ניו יורק.

ביום שלישי היו שם בחירות מיוחדות למלא את מושבו המתפנה של טוני ווינר, ציר קונגרס (יהודי) שאפתן ומבטיח, שחשף את מבושיו על האינטרנט, ונאלץ להתפטר. רק דמוקרטים חבשו את המושב הזה מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. השבוע הובס המועמד הדמוקרטי, ציר יהודי בבית המחוקקים של מדינת ניו יורק. איש עסקים רפובליקני גבר עליו בהפרש ברור (47-53).

זו הייתה סטירת לחי מצלצלת לנשיא אובמה. הוא שוקע במידה כזאת בסקרי דעת הקהל, עד שקשה לראות כיצד יוכל לחזור ולהיבחר בשנה הבאה. כמובן, הרבה יכול לקרות ב-14 חודשים, אבל אולי לא כל-כך הרבה. למשל, קשה להאמין שיחול שיפור דרמטי במצב הכלכלי - והכלכלה היא המפתח.

ביתם הטבעי של היהודים

יהודי המחוז התשיעי של מדינת ניו יורק הם שמרנים הרבה יותר מרוב יהודי אמריקה. רובם אורתודוקסים, עם פלח גדול של חרדים. במובן הזה, יש משהו קצת לא טבעי בנאמנותם למפלגה הדמוקרטית, הליברלית מאוד בענייני חברה ותרבות. אבל המפלגה הזו היא ביתם הטבעי של היהודים. מחוץ ליוצאים נדירים מן הכלל, הצבעה בשביל רפובליקני אינה עולה על דעתם מאוסף של סיבות היסטוריות, רגשיות ושבטיות.

יהודים במפלגה הרפובליקנית מנסים לשנות את מצב העניינים הזה מאז שנות ה-70. סוף-סוף, נשיא רפובליקני מאוד, ריצ'רד ניקסון, הציל את ישראל מהתמוטטות במלחמת יום הכיפורים. נשיא רפובליקני מאוד, רונלד רייגן, הציל את ישראל מהתמוטטות כלכלית באמצע שנות ה-80, ונחשב לידיד הגדול ביותר של ישראל בבית הלבן אולי מאז ומעולם. ב-1984 ניסה רייגן לחזור ולהיבחר. הוא זכה ברוב היסטורי, 61%, בתמיכת 49 מ-50 המדינות של ארה"ב, כולל הליברליות ביותר שבהן. אבל אפילו אז, שני שלישים של היהודים תמכו ביריבו הדמוקרטי הכושל וולטר מונדייל.

ראש הסגל של הבית הלבן היה אז ג'יימס בייקר, לימים מזכיר המדינה של ג'ורג' בוש האב ויועצו החשוב ביותר. ספק אם היה ב-50 השנים האחרונות נשיא שהתחשב בקהילה היהודית פחות מבוש האב, בוודאי במה שנוגע ליחסים עם ישראל. במעמד מפורסם בבית הלבן, שדלף אחר כך לעיתונות, בייקר השתמש במילה גסה במיוחד, כאשר נשאל על דעת היהודים.

במרוצת השנים הראו רוב היהודים, כי יש להם סדר יום עמוס לעייפה, וסעיפי כלכלה, חברה וזכויות אזרח עומדים בראשו. גם כאשר היחסים עם ישראל עולים שלב, קשה לכמת את מרכזיותם. ג'ימי קרטר הדמוקרט, בבחירות של 1980, איבד הרבה מאוד יהודים. צינתו כלפי ישראל בשלהי נשיאותו מילאה תפקיד - אבל אינפלציה דו-ספרתית וחולשת מדיניות החוץ של ארה"ב באופן כללי מילאו תפקיד חשוב יותר.

ישראל, או נישואי הומוסקסואלים?

גם השבוע לא לגמרי ברור מה קרה. ראש העיר לשעבר של ניו יורק, אד קוץ', יהודי ויקיר האורתודוקסים, התערב במערכת הבחירות נגד מועמד מפלגתו. הוא קרא ליהודים לשלוח מסר מחאה לנשיא אובמה על מדיניותו כלפי ישראל.

אין כמעט ספק שזה השפיע. אבל אין זה מן הנמנע שעניין אחר בהחלט היטה את הכף נגד המועמד הדמוקרטי: הצבעתו, בבית המחוקקים של מדינת ניו יורק, לטובת הכרה בנישואים חד-מיניים. למרבה האירוניה, המועמד הזה, דייוויד וופרין, הוא יהודי אורתודוקסי.

כך או כך, בחודשים האחרונים מתרבים הממצאים שהנשיא מאבד תורמים יהודים. הוא זקוק להרבה תורמים בגלל ההגבלות שהחוק מטיל על גובה תרומות. דיוקנו האידיאלי של תורם יהודי הוא הרבה כסף עם פנקס טלפונים עבה. תורמים רבי-טלפונים יכולים לערוך נשפי התרמה בטירותיהם, ולאסוף מיליונים. הנשיא מתכוון להוציא מיליארד דולר על מערכת הבחירות שלו, וזה לא קל כאשר עננה כלכלית קודרת רובצת על אמריקה.

הנהלת המפלגה הדמוקרטית דנה בשבוע שעבר בשיקגו, בין השאר, במציאת נתיבות אל לבם של היהודים. פעיל יהודי מרכזי במפלגה הרפובליקנית, מתיו ברוקס, אמר ל"ניו יורק טיימס", שהדיון הזה מעיד על "פאניקה לנוכח הסחף בתמיכת היהודים באובמה".

ניסיון רב-שנים מראה שהכרזות כאלה משקפות משאלת-לב רפובליקנית יותר מהוויה דמוקרטית. אבל לפחות סקר אחד (McLaughlin & Associates) הראה בשנה שעברה, כי 46% של היהודים "עשויים לשקול" להצביע בעד מועמד אחר זולת אובמה. אותו הארגון מצא, שרק שני שלישים מן היהודים תורמי אובמה ב-2008 תרמו עד כה למסע הבחירות הבא שלו.

מוטב לא להפריז בחשיבות הנתונים האלה. מערכת הבחירות אצל הרפובליקנים אמנם נכנסת להילוך גבוה, אבל הנשיא עצמו עדיין לא התחיל את מערכת הבחירות שלו. זה יקרה רק בחורף. אם מושל טקסס ריק פרי יוסיף להצטייר כמועמד המוביל של הרפובליקנים, חזקה על הרבה יהודים מהססים שיחזרו אל אובמה, בגלל שאלות של ביטוח סוציאלי, ביטוח בריאות וזכויות אזרח.

המוטיב הבולט ביותר בהתנהגות הפוליטית של רוב היהודים הוא הרגישות המיוחדת למעמדם כמיעוט דתי. אף על פי שהם עשו חיל באופן אינדיבידואלי, ונחלו הצלחות עצומות בכלכלה ובפוליטיקה, בתרבות ובאמנות, הם נוטים להאמין שיש להם מכנה משותף רחב עם מיעוטים מקופחים (שחורים, היספנים) יותר מאשר עם פרוטסטנטים לבנים עשירים.

הדעת נותנת שיום אחד ישתנו דפוסי ההצבעה של היהודים. האם זה יקרה הפעם? קצת קשה להאמין.