יעקב קוטליצקי: "אין לי שעות פנאי - אני לא יודע מה זה"

ליעקב קוטליצקי קשה להתראיין. קשה מאוד. המייסד ובעל השליטה בוויסוניק, שהודיעה ביום חמישי האחרון על מכירתה לטייקו האמריקנית, ממש לא מרגיש נוח לדבר על עצמו, וכל שאלה אישית גורמת לו לנוע בחוסר נוחות בכיסאו. על ויסוניק ו-38 שנות פעילותה הוא יכול לדבר כמעט בלי סוף, אך על עצמו הוא יעדיף למלא את פיו מים - כאילו הוא והחברה הם אחד, בלתי נפרדים.

ואכן, אם יש משהו שקוטליצקי (63) מוכן להודות בו, הוא שאת רוב חייו, זמנו ומרצו הקדיש לחברה שהקים יחד עם אחיו משה. "הוא העובד שיש לו הכי הרבה שעות נוספות בחברה", מספרים עליו מקורביו. "מפעל חייו לכל חייו", הם מוסיפים. "כן, ויסוניק היא מפעל חיים, אך אני לא אחיה עד אין קץ. מבחינתי זה היה הזמן המתאים למכור את החברה", מסביר קוטליצקי בראיון בלעדי ל"גלובס" ביום שאחרי מכירת ויסוניק.

* איבדת את הסבלנות?

"לא, ממש לא. אני כבר 40 שנה בעסק, ואם הייתי מאבד את הסבלנות - זה כבר היה קורה מזמן. נוצרה הזדמנות, ומבחינתי זה היה נכון לנצל אותה".

קוטליצקי מתעקש שלא להרחיב על הנסיבות שגרמו לו למכור את החברה לטייקו, קונגלומרט אמריקני ששוויו 20.3 מיליארד דולר, אך ברור כמעט מעל לכל ספק כי תג המחיר שהאחרונה הצמידה לויסוניק, המפתחת מערכות אבטחה ביתיות וארגוניות, היווה תמריץ די משמעותי. ויסוניק נמכרת תמורת 99.4 מיליון דולר במזומן, למעלה מפי שניים מהשווי שהצמיד לחברה שוק ההון המקומי. "שוק ההון לא חשב שוויסוניק שווה יותר", הוא אומר, ומסגיר את חוסר שביעות רצונו מהתמחור שלו זכתה החברה.

שווה או לא, מכירת ויסוניק סידרה לקוטליצקי אקזיט אישי שלא נראה במחוזותינו זמן רב. מייסד ויסוניק יקבל עבור מניותיו בחברה (71.1%) 262 מיליון שקל, ויהפוך לאחד האנשים העשירים והנזילים בארץ. "אל תדברי איתי על כסף", הוא מבקש כשאנו נוגעים בנקודה זו.

האב כהשראה

את ויסוניק הקימו קוטליצקי ואחיו, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים וחצי ונפטר לפני 17 שנה, כשהם בני עשרים ומשהו. הימים היו ימי מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, וההשראה הגיעה מהאבא. "אבא שלי הגיע ממשפחה ענייה והיו לו רק שלוש שנות לימוד", מספר קוטליצקי, שנולד בפולין. "למרות זאת, הוא הבין בהרבה מקצועות, ובעיקר בנה, תכנן ותיקן דברים שאף אחד אחר לא ידע לתקן. כשהתבגרתי הבנתי שלמעשה גדלתי במעבדת פיתוח, וכשאתה גדל במקום שבו האבא כל הזמן בונה ויוצר, אתה לומד לעשות את זה בעצמך, בלי לבקש שמישהו אחר יעשה את זה עבורך".

אחיו של קוטליצקי הלך ללמוד אלקטרוניקה בתיכון מקצועי, הפך לטכנאי אלקטרוניקה ובמקביל פיתחו השניים קריירה מוזיקלית קצרצרה. "ניגנו בתזמורת, אחי על חצוצרה ואני על סקסופון, קלרינט וכלי הקשה, ועם הזמן שילבנו בין האהבה שלנו למוזיקה להבנה שלנו באלקטרוניקה. התחלנו לתקן כלי נגינה אלקטרוניים, ואפשר להגיד שהקמנו סוג של סטארט-אפ, אבל במרפסת, לא במרתף, כי לא גרנו בדירת קרקע".

בגיל 18 נרשם קוטליצקי ללימודי הנדסה אלקטרונית במסגרת העתודה האקדמית של הטכניון ("הייתי תלמיד קצת יותר טוב מאחי"), ובמהלך לימודיו הקימו השניים מעבדה קטנה לתיקון כלי נגינה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. "בכל יום שישי הייתי מגיע לעבוד בחברה", מספר קוטליצקי, ונזכר איך הוא ואחיו היו אחראים על מערכת השמע במועדון "קליפסו" האגדי ברמלה, ואיך ירדו לסיני עם הלהקות הצבאיות שהופיעו בפני החיילים הלוחמים.

עם סיום לימודיו בטכניון וגיוסו לצה"ל, המשיך קוטליצקי לעבוד בחברה. "עבדתי בשתי משמרות, בצבא ובעסק שפתחנו, וכך זה עד היום".

* עד היום? בלי מנוחה?

"כן. אני עובד הרבה שעות ביום".

* ולא נמאס?

"לא, כי תמיד היה אקשן. היה קשה מדי פעם, אך אף פעם לא נמאס לי".

* באיזה מובן קשה?

"כשהחברה גדלה והיו לה חברות בנות ברחבי העולם זה כבר היה פחות קל מבעבר".

לקשר הכמעט סימביוטי של קוטליצקי לויסוניק נחזור בהמשך. "לא סיימתי לספר לך את הסיפור על הקמת החברה", הוא מתעקש להיצמד ללוח הזמנים הכרונולוגי. "במהלך השירות הצבאי שלי, אחי נתקל בחברת פנורמה שהייתה חברה בת של אמקור וייצרה אנטנות טלוויזיה מרכזיות לגגות הבתים. הוא הבין בתחום, פנורמה חיפשה מישהו שיסייע לה בבניית ציוד האנטנות וכך קמה ויסוניק (Visonic) - שילוב של המילים "וידאו" (חוזי) ו"סוניק" (קולי)". את ויסוניק הקימו יחד עם שותף שלישי, טדי קשת, ששנים מאוחר יותר פרש מהחברה וקוטליצקי רכש ממנו את מניותיו בה.

הכניסה של ויסוניק לתחום האבטחה, כפי שמעיד קוטליצקי, התרחשה די במקרה. "בשנת 74', שנתיים לאחר שהקמנו את החברה, האזעקה בחנות התקלקלה, בדיוק יום לאחר תום תקופת האחריות. כסף בקושי היה לנו, אפילו לא לאוכל, ולכן ניסינו לתקן את המערכת לבד. כך החלה ויסוניק לפתח מערכות אבטחה".

"התפללנו שלא נקבל עוד הזמנות"

ההתחלה של ויסוניק - פועל יוצא של חלוציותה בתחום האבטחה - הייתה מזהירה. "תוך זמן קצר, ולאחר שחדרנו לשווקים בחו"ל, ההכנסות שלנו צמחו ממיליון דולר למשהו כמו 18 מיליון דולר בשנה".

* זה לא הלחיץ אותך? הרי היית בחור צעיר בן עשרים ומשהו.

צוחק. "הלחיץ, ועוד איך הלחיץ. היה לנו אז טלפקס, ובכל בוקר, כשהגענו לחנות, התפללנו שלא נמצא בו עוד הזמנות. לא יכולנו לייצר כל כך הרבה. לא ידענו בכלל מה זו קיבולת ייצור. היה לנו מפעל קטן על שטח של 300 מ"ר, זה הכול, וקבלן משנה אחד או שניים שסייעו לנו בייצור".

ההצלחה אילצה את האחים קוטליצקי לייעל את תהליך הייצור ולהפוך אותו להרבה יותר אוטומטי, מה שהוביל אותם בשנת 1986 לקבל את פרס היצרן המצטיין, ובשנת 1987 את פרס "קפלן" מידי נשיא המדינה. "יצא לנו לפגוש את הנשיא (חיים הרצוג ז"ל, ט' צ') פעמיים תוך שנה".

* התרגשת?

"כן, אבל הרבה יותר ריגש אותי למכור מערכות ב-18 מיליון דולר בשנה".

* ואביך? איך הוא הגיב להצלחה שלך ושל אחיך?

"הוא לא החצין רגשות".

בשנת 1990 נפטר אביו של קוטליצקי, והוא ואחיו המשיכו לעבוד במרץ. "כבר לא היינו חברה קטנה אך התנהלנו כמו חנות מכולת", הוא מעיד. "לא היה בחברה הרבה סדר וארגון. פקס היה הדבר הכי מתקדם שהיה לנו, ולא הייתה לנו ברירה. התחלנו לעשות סדר בתוך החברה, לבנות תשתית ניהולית ומערך מו"פ ועוד כל מיני דברים".

* רק אחרי שטעמתם את ההצלחה התחלתם לעשות סדר?

"כן, כי כשאתה מצליח אתה בעיקר מתעסק בייצור ובאספקה, ולא במו"פ או בניהול".

* והיעדר תשתית ניהולית לא יצר בעיות?

"יצר, אך השתלטנו עליהן. כמות המוצרים שהחברה ייצרה אז הייתה יחסית קטנה והייצור היה אוטומטי".

* אז הייתם שאננים.

"לא ממש. פשוט לא היה לנו זמן להתעסק עם כל השאלות הללו. אני ואחי באנו מהשטח, מהמעבדה, ואף אחד מאיתנו לא למד מינהל עסקים".

"אני לא מנהל גרוע"

בשנת 1994, כמעט 20 שנה לאחר הקמת החברה, חווה קוטליצקי את אחד הרגעים הקשים בחייו. אחיו משה נפטר בגיל 50, חצי שנה לאחר שפרש מהחברה. "הוא החליט שמספיק לו. קניתי ממנו את המניות שלו, וחצי שנה אחרי הוא נפטר מהתקף לב".

* ואתה מאמין שזה קרה לו בגלל שפרש והפסיק לעבוד?

קוטליצקי משתהה. "אני לא יודע להגיד לך".

* נלחצת? חששת שזה יקרה גם לך?

"לא, אבל הבנתי דבר אחד: שאני צריך לארגן את העסק מחדש כי נותרתי לבד".

קוטליצקי, שכיהן אז כמנכ"ל החברה, החל לבנות תשתית ניהולית, וחמש שנים מאוחר יותר קיבל שתי החלטות: הראשונה - לפרוש מתפקידי הניהול בחברה, והשנייה - להנפיק אותה. "אני לא מנהל גרוע אבל הבנתי שהתרומה הכי גדולה שלי לחברה היא לא בניהול, אלא בחיבור שבין הלקוח למו"פ", הוא מודה. "רציתי שהחברה תתנהל ותשרוד אחרי, ולכן החלטתי להנפיק אותה".

בין הראשונות שהונפקו בלונדון

במהלך שנת 2004 הונפקה ויסוניק בבורסה הראשית של לונדון, והייתה בין החברות הישראליות הראשונות שהונפקו בשוק ההון הבריטי. החברה גייסה אז 18 מיליון דולר לפי שווי של 65 מיליון דולר, ויצאה לדרכה הציבורית, שלא הייתה קלה. שנים מאוחר יותר ביצעה רישום כפול בשוק ההון המקומי, מחקה את מניותיה מהבורסה הבריטית והמשיכה להיסחר בבורסה המקומית.

החברה מעסיקה כיום 493 עובדים, והמפעל המרכזי שלה ממוקם בקריית גת - נתון שמעורר בקוטליצקי הרבה גאווה.

המנכ"ל הראשון - אחרי קוטליצקי - היה אמנון פרסלר, ואחריו מונה לתפקיד אבי שחראי שכיהן כמנכ"ל במשך שבע שנים. מחליפו היה אבי בריר, המנכ"ל הנוכחי, שמונה לתפקיד לפני כשנתיים. קוטליצקי מודה שלא היה לא קל להעביר את מושכות הניהול למישהו אחר. "לחיות בסימביוזה עם מנכ"ל אחר זה לא היה פשוט עבורי. אני ישבתי בחדר אחד, והוא ישב בחדר אחר, והוא צריך לעבוד, ואני לא יכול כל הזמן להתערב לו בעבודה".

* עד היום זה קשה?

"לא נראה לי, ואת יכולה לשאול את אבי. זה גם מאוד תלוי באיש עצמו. היה לי חשוב למצוא את האיש המתאים. הסתדרתי יפה מאוד עם אבי, ולמדתי לחיות עם זה. הבנתי שלא תמיד ההנהלה תעשה את מה שאני חושב לנכון לעשות, והגעתי למסקנה שלא תמיד אני צודק".

* ולא שקלת בשלב מסוים לפרוש מכל תפקידיך בחברה?

"לא, בכלל לא חשבתי על זה".

בעקבות מכירת החברה, יחדל קוטליצקי לכהן כיו"ר ויתחיל לכהן כיועץ יומיים בשבוע למשך חצי שנה, ויום אחד למשך שישה חודשים נוספים.

* אבל עכשיו אתה נפרד מהחברה, לפחות באופן חלקי. מה תעשה בשעות הפנאי שלך?

"אין לי שעות פנאי. אני לא יודע מה זה".

* תחביבים?

"לא ממש. היו לי יותר כשהייתי ילד, אולי יותר משהיו לרוב האנשים בגילי".

* ובכל זאת, מה תעשה בשעות שיתפנו לך?

מחייך ומשתהה. "נראה. אין לי עדיין תוכניות לגיל הפנסיה".

כשאנו מתעקשים קצת יותר, מגלה קוטליצקי כי הוא מקדיש לא מעט מזמנו לשימור זיכרון יהדות פולין, והידברות בין פולין לישראל. "לפני ארבעה חודשים קיבלתי את צלב הזהב מנשיא פולין", הוא מעיד בגאווה, ושוב - מסרב להרחיב את הדיבור על כך.