הדעה המקובלת ברורה, נחרצת: ארצות הברית בשקיעה. המערב כולו, בעצם, בשקיעה. אלה כבר לא סימני אזהרה, כתובת על הקיר - העובדות זועקות אלינו מדי יום מהכותרות הכלכליות: החוב האימתני האמריקני, היעלמות המשרות, בעיקר בתעשייה, האבטלה שאינה יורדת, עלויות מדינת הרווחה עם הזדקנות האוכלוסייה, גוש האירו המתפורר, פשיטת הרגל הקרבה של יוון ומדינות נוספות. ובד בבד - הצמיחה הבלתי נפסקת של סין, רזרבות המטבע העצומות שלה, מכונת הייצור הבולעת את העולם כולו.
נכון. הכול נכון. וייתכן, אפילו סביר שאכן בעוד דור - אפילו פחות - סין אכן תהיה ה-מעצמה הכלכלית בעולם, אולי אף ה-מעצמה, בהא הידיעה בעולם. ובכל זאת:
ראשית, אני נזכר בדעות נחרצות לא פחות, שנשענו על נתונים כלכליים חד-משמעיים לא פחות: בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה נכתבו עשרות ספרים, מאות מחקרים, אלפי מאמרים שהסבירו, הוכיחו שארצות הברית נמצאת בשקיעה מתמשכת, "דיקלייניזם" קראו לכך. במקביל הייתה עלייה של מעצמה אסיאתית, שדבר לא עומד בפני מכונת הייצור האימתנית שלה. אלא שזו לא הייתה סין, אלא יפן.
אי-שקט עצום
מדהים לחשוב שלפני 20-30 שנה איש למעשה לא חזה את עלייתה של סין. הסברה הייתה שעוד מעט יפן תשתלט עליה בדרכי שלום. המאמרים, הספרים והמחקרים המשיכו להיכתב - עד שהתברר סופית שיפן נכנסה לפני מעט יותר מ-20 שנה למיתון כלכלי שממנו לא יצאה עד עצם היום הזה, ארצות הברית נכנסה לתקופת שגשוג ופריון מבוססי היי-טק וסין החלה את נסיקתה.
עד כאן באשר לתחזיות כלכליות נחרצות.
אבל מעבר לכך, סין מודאגת. הנהגתה חוששת, אפילו מבוהלת, והם יודעים מדוע: הם יודעים שמאחורי הצמיחה הכלכלית האדירה, גם בהנחה שהנתונים הסטטיסטיים נכונים, מסתתרים צללים גדולים ומטרידים.
יש אי-שקט עצום בסין. על פי הנתונים הרשמיים, מדי שנה מתקיימות בסין כ-4,000 הפגנות - בשל תנאי עבודה קשים, איכות הסביבה, שחיתויות השלטון. העסקה השקטה, שלפיה השלטון מעניק שגשוג ושיפור חיים, ובתמורה אזרחי סין מוכנים לחיות בדיקטטורה הולכת ונפרמת: בסין חיה חמישית מאוכלוסיית העולם, ולהם כ-6% מהאדמות הניתנות לעיבוד ופחות מ-4% ממי השתייה בעולם - והאדמה ומי הנהרות מזדהמים והולכים בשל התיעוש והזנחת איכות הסביבה.
השגשוג גובה מחיר: האינפלציה גבוהה, ובין השאר בשל השיפור במצב אזרחי סין מחיר המזון בעולם - הנמצא זה זמן רב בשיא של כל הזמנים - עולה מדי חודש. הסינים גם דורשים תנאי תעסוקה טובים יותר, שפויים יותר במפעלי הענק.
הם רוצים נתח מעוגת השגשוג. 150 מיליון גברים (בעיקר) סינים עזבו את כפריהם כדי לבנות את האוטוסטרדות בבייג'ין וגורדי השחקים בשנחאי. אם תיעצר או אף תואט הצמיחה - מה יקרה להם? והכפרים עצמם מזדקנים, אף ננטשים. אולי הגורם מספר אחת המאיים על היציבות הוא מדיניות הילד האחד, שהביאה לכך שבעוד שנים ספורות יהיו בסין 30 מיליון גברים יותר מנשים. וסין מזדקנת, ודאי יחסית לשכנתה הודו.
ויש גורמים נוספים המאיימים על היציבות, ומרחיקי לכת סבורים שאפילו על עצם קיומה של סין כמדינה אחת: מתרגלי הפאלון גונג הנרדפים בשל אמונתם, מבקשי דמוקרטיה וזכויות אדם - הידוע שבהם חתן פרס נובל לשלום השנה, ליו שיאו בו, המתח הפנימי עם תושבי הונג קונג שאינם מוכנים לוותר על הדמוקרטיה, הדוגמאות שרואים לנגד עיניהם סטודנטים, אנשי עסקים, עיתונאים, דיפלומטים סינים הרואים את הדמוקרטיה המערבית, מדינת הרווחה המערבית.
המתח הפנימי בין מישור החוף המשגשג לבין סין הפנימית - סין של הכפרים - לבין האזורים הנחשלים יותר בקצווי האימפריה, במקרה או לא האזורים המיושבים בבני מיעוטים כבושים, ההופכים בדלנים יותר ויותר - האויגורית המוסלמים, הטיבטים, המונגולים.
ולסיום תזכורת מההיסטוריה: ב-180 השנים האחרונות היו בסין מלחמות אזרחים כל 30-40 שנה, חלקן נמשכו עשרות שנים וגבו מחיר נורא בחיי אדם. האחרונה, מהפיכת התרבות, הסתיימה לפני 35 שנה. אין זה מקרה שסין חסמה את כל המידע מאירועי ההתקוממויות בעולם הערבי כעת. הדוגמאות מטרידות מדי, דומות מדי. הם מפחדים - והם יודעים למה.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ ומגיש "השעה הבינלאומית" ברשות השידור
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
