על תבונה ורגישות משטרתית

1. הודעת המשטרה השבוע (ב') כי היא החליטה לסגור את תיק החקירה נגד שופט העליון, יורם דנציגר, בכל הנוגע למערכת היחסים שלו עם ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני, אמורה הייתה להביא לסתימת הגולל מעל הפרשה ולאפשר את חזרתו המהירה של דנציגר לבית המשפט העליון.

ואולם, במקום שכך יקרה, פתחה הודעת המשטרה תיבת פנדורה חדשה בדמות השאלה, האם התיק נגד דנציגר צריך להיסגר בעילה של חוסר ראיות - כעמדת חוקרי היחידה ללחימה בפשיעה הכלכלית; או בעילה של חוסר אשמה - כעמדתו של ראש אגף מודיעין וחקירות במשטרה, ניצב יואב סגלוביץ'.

ההכרעה בשאלה תונח כעת לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, והחלטתו תשפיע על המשך הקריירה השיפוטית של דנציגר. אם יחליט וינשטיין לאמץ את עמדת החוקרים ולדחות את עמדתו של סגלוביץ' - דנציגר ייאלץ ככל הנראה לפרוש באופן סופי מתפקידו, ואזרחי ישראל יפסידו את אחד מהשופטים היעילים והטובים ביותר של בית המשפט העליון.

אכן דילמה קשה. השאלה היא האם יש בה בכלל צורך? התשובה לכך היא ככל הנראה שלילית. משפטנים רבים, ובהם למשל דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן לשעבר, פרופ' רון שפירא, טוענים כי ההבחנה הקיימת בדין הישראלי בין תיקים שנסגרו מחוסר אשמה לתיקים הנסגרים מחוסר ראיות - מיותרת.

לדעתם, עצם קיום ההבחנה הזאת מכרסמת בחזקת החפות ומעניקה לרשות המבצעת סמכויות להכתים אדם בכתם מעין-פלילי, ששיטת המשפט שלנו מעניקה בדרך כלל לרשות השופטת בלבד.

ואכן, הבחנה זו מביאה לכך שכתם של פליליות - גם אם הוא קטן - עלול לדבוק באדם, שכלל לא נוהל לגביו שום הליך שיפוטי.

יתרה מכך, בהבחנה בין סגירת תיק בעילה של חוסר ראיות לבין סגירתו בשל חוסר אשמה טמון כשל לוגי - שהרי המסקנה ההגיונית שנובעת מכך שאין די ראיות להעמיד לדין חשוד בפלילים, אמורה להיות שלא ניתן להוכיח את אשמתו - ומכאן שהוא חסר אשמה.

2. התבטאות חריגה נוספת שהסתתרה בהודעת המשטרה השבוע על המלצתה להגיש כתב אישום נגד לחיאני באשמת קבלת שוחד, הייתה ההתנצלות על אופן מעצרו של ראש העיר בדצמבר האחרון, שנעשה בביתו לעיני מצלמות ערוץ 2.

"המעצר גרם פגיעה לא מידתית בפרטיותו של ראש העיר, והיה מנוגד לתפיסת העולם ולהנחיות ראש אגף חקירות ומודיעין, ניצב יואב סגלוביץ", כתבה המשטרה.

ההתנצלות היא בהחלט במקומה, והמשטרה ראויה על כך לשבחים. ואולם, אם למשטרה יש נקיפות מצפון קשות כל-כך על אופן מעצר לחיאני, קשה שלא לתהות מדוע מאז מעצרו ממשיכים חשודים בפלילים לעבור השפלות בזמן שהותם במעצר.

הזמרת מרגלית צנעני, למשל, שנעצרה בחודש שעבר בחשד לסחיטה באיומים של אמרגנה, אמנם לא נשזפה במצלמות התקשורת בעת שנעצרה, אך במהלך מעצרה פורסמה תמונה משפילה שלה במדי עצירה, ומדי יום הודלפו פרטים רבים מחקירותיה לתקשורת.

התנצלויות הן דבר חשוב, מעשים אפילו יותר.