הסיכוי האחרון

נסו-נא את המלים "הסיכוי האחרון" בגוגל. באנגלית תקבלו כמעט 38 מיליון תוצאות, בצרפתית - 5.5 מיליון, ברוסית - 1.9 מיליון, בעברית - 475 אלף. בתי הקברות של ההיסטוריה מלאים ב"סיכויים אחרונים" שכלל לא היו אחרונים. נחוצה פרספקטיבה של שנים, אולי של מאות, כדי לדעת מה באמת היה "הסיכוי האחרון". ממילא, הקורא המנוסה, או הספקן, או הציניקן, רשאי לזקוף גבה למיקרא שימוש הלשון הזה.

אין זה כלל מן הנמנע שאנחנו עומדים סמוך לשלב הסיום של "הסיכוי האחרון". שורות אלו פורסמו לפני נאומו המתוכנן של ראש הממשלה בעצרת הכללית של האו"ם. הוא עמד לשאת אותו בשתיים לפנות בוקר, שעון ישראל (על-פי דיווח שאני קורא בזמן כתיבת הרשימה הזו). לרוע המזל, נראה שבנימין נתניהו שרוי במצב רוח צ'רצ'יליאני. מצב רוח כזה כמובן עדיף על מצב רוח צ'מברלייאני, אבל יש משהו באמצע. תמיד יש משהו באמצע.

על-פי דיווח אחד, מר נתניהו אומר ליועציו שהוא גמר אומר להתייצב בעצרת כדי "להגיד את האמת, באוזני מי שירצו לשמוע". כשפוליטיקאים שרויים במצב רוח כזה, הם חדלים לדבר. הם מתריסים. זה עובד מצוין במרכז המפלגה, זה עובד נפלא באסיפה של המגבית היהודית המאוחדת, זה עובד היטב במליאת בית הנבחרים של ארצות-הברית, אבל זה יהיה אסון כבד בפורום בין-לאומי עוין. בפורום הזה יקרה אחד משני הדברים: או שאנשים ימשכו בכתפיהם, מפני שמה כבר אפשר לצפות ממנו; או שהם יחרקו שיניים, ויגידו שהוא יוצא מגדרו לאשר כל דימוי שלילי שדבק בישראל ב-44 השנה האחרונות.

(רק זה חסר לטוקבקיסטים. הם פותחים עכשיו את פחית הצבע, ומתיזים על הקיר הווירטואלי. מדוע צריך להקשיב, ואולי לחשוב, כשאפשר להשפריץ).

"רוחות השינוי"

בתחילת השבוע מלאו 50 שנה למותו של דאג המרשלד. הוא היה כנראה המזכיר הכללי הגדול ביותר של האו"ם, איש מעמיק ורוחני, אשר ניסה להשכין שלום עלי אדמות. הוא התעניין במיוחד בסיכויי הצמיחה של ארצות שעתה זה השתחררו משלטון קולוניאלי באפריקה. הן יצאו לחופשי לא-מוכנות, לעתים קרובות מבלי לדעת אפילו מדוע הן קיימות. עריצים והרפתקנים, מקומיים וזרים, ניסו לחטוף אותן תיכף ללידתן.

הייתה ארץ אחת חסרת מזל במיוחד, קונגו, גדולה יותר מכל מערב אירופה, מבורכת בעושר אגדי, מקוללת בניצול קולוניאלי מביש. היא באה אל העולם כשבכל שטחה לא היו אלא תריסר בוגרי אוניברסיטה. המרשלד ניסה להציל אותה ממלחמת אזרחים ומהתמוטטות. השבוע לפני 40 שנה שמע העולם בתדהמה שמטוסו של המרשלד התרסק בג'ונגל של קונגו. הנשיא ג'ון קנדי אמר עליו שהוא היה "גדול המדינאים של המאה ה-20... בהשוואה אליו אני איש קטן".

זמן קצר לפני מותו, המרשלד נסע לדרום אפריקה, בראש משלחת של האו"ם, כדי לחקור את מצב זכויות האדם בה. היא עדיין לא הוחרמה בין-לאומית, אבל פעמי ההחרמה התחילו להישמע מעט-מעט. בשעה שבריטניה וצרפת - אם כי עדיין לא פורטוגל וספרד - ארזו את המזוודות ברחבי אפריקה וחזרו הביתה, מדינת המיעוט הלבן בקצה הדרומי לא רמזה אפילו רמז קטנטן שהיא מוכנה לשקול תיקון מסלול.

ראש ממשלת בריטניה בימים ההם, הרולד מקמילן, התייצב בפרלמנט בקייפטאון, ונשא נאום היסטורי על "רוחות השינוי" באפריקה. המסר היה ברור מאוד: מי שיסרבו להשתנות נידונו לשלם מחיר כבד. התשובה הדרום אפריקנית הגאה הייתה להכריז על רפובליקה, ולפרוש מחבר העמים הבריטי.

כתמים על פרוות הנמר

בראש דרום אפריקה עמד אינטלקטואל אפריקנרי מבריק, תיאולוג על-פי הכשרתו, אוהד גלוי של גרמניה הנאצית על-פי הביוגרפיה שלו. שמו היה הנדריק פרוורד. דאג המרשלד בילה שעות ארוכות מאוד בשיחות עם פרוורד. הרמן חיליומי, היסטוריון אפריקנרי, הורשה לעיין בניירותיו האישיים של המרשלד. הוא כתב לפני 5 שנים (בהיסטוריה עבת כרס של האפריקנרים), כי המרשלד ניסה לשכנע את פרוורד לבטל את האפליה הגזעית, ולהעניק זכויות אזרח מלאות לכל השחורים.

פרוורד סירב בהחלט. שוויון כזה היה מסיים מיד את מדינת הלאום הלבנה. לאפריקנרים לא היה לאן לחזור. זה היה ביתם עוד מן המאה ה-16. רק מעטים משחורי דרום אפריקה יכלו לטעון לשורשים עמוקים יותר. פרוורד שיתף את המרשלד בתוכנית הבנטוסטנים שלו: הוא יעניק זכויות לאומיות לשחורים באזורי המחיה השבטיים המקוריים שלהם. איש לא התייחס ברצינות אל התוכנית ההיא, הן מפני שהמדינות המוצעות השתרעו באזורים כפריים מוכי עוני, והן מפני שהן נראו כמו כתמים על פרוות נמר. במקרה אחד, 400 קילומטרים בשליטה לבנה חצצו בין שני חלקים של המדינה המוצעת.

לפי חיליומי, המרשלד אמר לפרוורד שאם יכין תוכנית רצינית, שתהיה כרוכה בה חלוקה הוגנת של טריטוריה ושל משאבים, הוא, המרשלד יציג אותה ברצינות לפני מועצת הביטחון של האו"ם. פרוורד הסכים. הוא אפילו הכריז בנאום פומבי כי הלבנים "חייבים להבין שבסופו של דבר הם יוכלו לשלוט רק על שטחם שלהם ועל עמם". אבל הוא נמנע מלהסיק את המסקנות.

המרשלד נהרג, בידודה של דרום אפריקה העמיק; פרוורד עצמו נרצח 5 שנים אחר-כך מבלי ששינה את הדרך; יורשיו דבקו בתוכנית הבנטוסטנים המגוחכת. הם אפילו העניקו ל-4 בנטוסטנים עצמאות שאיש לא הכיר בה זולת דרום אפריקה.

"הו, המלים הכבדות והקודרות"

ביתרון הפרספקטיבה אנחנו יודעים שב-1961 ניתן לאפריקנרים הסיכוי האחרון לקיים מדינת לאום בגבולות מכווצים. 30 שנה אחר-כך, הם נשארו ללא קלפי מיקוח. יתר על כן, אבד להם הרצון להוסיף ולנהל מלחמת חורמה נגד הרוב השחור. ב-1994 חדלה מדינתם להתקיים, מבלי שניתנו להם שום זכויות קבוצתיות. מאז, זהותם הלאומית והתרבותית עומדת בסימן שקיעה.

ישראל אינה דרום אפריקה - לא עובדתית, לא היסטורית, לא מוסרית. הניסיון להוציא גזירה שווה בין הציונות ובין האפרטהייד הוא נפסד ומגונה. אני אינני משווה. אני מדבר על דמיון של דינמיקות.

ואני נזכר במשפט נוקב אחד מספרו המהולל של אלאן פייטון, "זעקי ארץ אהובה", על יחסי לבנים ושיורים בדרום אפריקה. הספר הזה התפרסם ב-1948, 4 חודשים לפני עליית הלאומנים האפריקנרים לשלטון (ו-3 חודשים לפני כינון מדינת ישראל). המשפט האמור בוקע מפי פעיל שחור בעיר-מושב ליד יוהנסבורג: "פחד גדול אחד מקנן בלבי, כי כאשר הם [הלבנים] יפנו לאהבה, הם יגלו שאנחנו פנינו לשנאה".

פייטון מוסיף מיד: "הו, המלים הכבדות והקודרות".