אור כחלון: "האמנות אמורה להיות חלק ממני, לא לנצח אותי"

רקדנים היו מוכנים להרוג בשביל הקריירה שלו, שהתגלגלה במהירות בלתי נתפסת לפסגת המחול העולמי. היא עברה דרך מלגות לימודים בג'וליארד בחופשות הקיץ מהתיכון, זכייה בתוכנית הריאליטי "נולד לרקוד", חברות בשתי להקות המחול המובילות בעולם - להקת המחול המלכותית של ספרד, ולהקת המחול המלכותית של הולנד, הופעות בפני אצולת אירופה ומנהיגיה, סיבובי הופעות בקצות העולם, משכורת מפנקת, תנאים, כבוד, וכל זה עד גיל 23.

אבל אולי בגלל הגיל הצעיר ואינטנסיביות היתר שדרשה ההתקדמות המטאורית, ששחקה את חוסנו הנפשי, ואולי בגלל סוג של פינוק של מישהו שהכול זרם לו בקלות יחסית, החליט יום אחד אור כחלון שנשבר לו והוא חייב לעזוב את כל זה מאחור ולחזור הביתה, לישראל.

זה היה בשנה השלישית לחוזה שלו בלהקת העל ההולנדית, בעיר האג. כחלון ניגש אל הארט דירקטור של הלהקה, ואמר לו מה שאף רקדן שפוי לא היה מעז לומר, "אני צריך ללכת. אני לא יכול יותר". מיותר לציין שאותו מנהל אמנותי כמעט בלע את הלשון.

כחלון מתאר את הסצנה הזאת בלהט של מי שמבקש לברוא את עצמו עכשיו מחדש כשחקן וכזמר, של ילד שהתגעגע להרגיש שייך ונתמך, והוא משדר איזו תמימות ילדותית, שתחלוף, ככל הנראה, כשיתפכח, יתבגר, ויבין שהחיים הם לא רק אמנות טהורה, אלא גם חשבונות שצריך לשלם: "המדינה הזאת, הולנד, שברה אותי. היה לי דחף לחזור הביתה".

- למה?

"הכול היה מדהים. הייתי סולן, קיבלתי תפקידים, אבל לא היו לי חיים אישיים. לא היה לי קשר זוגי. זאת עיר כל-כך קרה. הכול נסגר בחמש וחצי בערב, ואני הייתי חוזר הביתה בשש, שלג בחוץ, לבד. אין שם תרבות של יציאות, ונשברתי מזה. אמרתי לדירקטור שהביצועים שלי לא אותו הדבר. זה לא עובד".

- ובמדריד היה יותר טוב?

"העיר חיה. יכולתי להכיר אנשים וחברים. מה שהציל אותי בהולנד היו הסיורים ברחבי העולם - ארצות הברית, ברזיל, קוריאה".

- אתה כל-כך צעיר. זאת בדידות איומה.

"הרגשתי שהמחול והאמנות שמו את אור בפינה. הייתי חייב להתייחס אליו".

- זה לא אמור להיות ככה במקצוע סגפני כמו מחול?

"האמנות אמורה להיות חלק ממני. לא לנצח אותי".

- הארט דירקטור ההולנדי לא רצה לתת לך ללכת?

"כי לפרק חוזה כזה זה עורכי דין, לוותר על כסף, על פיצויים. הם אמרו, מי יחליף אותך? מי יצליח ללמוד את התפקידים בזמן כל-כך קצר? אמרתי שאני מוכן ללמד את המחליף שלי. לא היה לי אכפת להפסיד כסף. אמרתי, אתם חייבים לתת לי ללכת. שאני חייב את השנה הזאת כדי לשחק ולשיר, כדי להתגעגע לריקוד. הרגשתי כמו רובוט. שאני רוקד כי משלמים לי, כי אני חתום על החוזה. לא מעניין אותם אם אני חולה, או עצוב, או שלא בא לי".

- זה קורה לכל אחד בכל עבודה. לא תמיד בא לך לעבוד ואתה חייב לעשות את מה שמוטל עליך. חוץ מזה, לא ביקשו ממך לפנות זבל.

"הבנתי שאני לא יכול יותר להיות עבד. לא רוצה יותר שיגידו לי מה לעשות. ישבתי מול הדירקטור ואמרתי לו, בעוד ארבע שנים אני אשב בכיסא שעליו אתה יושב. אני חולם גדול, גדול ממה שאתה יכול לדמיין כרגע".

- והוא שחרר אותך?

"התפטרתי והשארתי חלון פתוח לחזור. יש בינינו חיבור טוב, של משפחה, אבל גם משפחה צריכה לדעת לשחרר. אני כזה. מתחיל להימאס לי אחרי שנה. אני חייב אקשן".

- אם היית יותר מבוגר לא היית חושב ככה.

"אם לא אקח את ההחלטות עכשיו, מתי יהיה לי זמן להתנסות? מגיעה לי פאוזה. מגיל 15 אני עובד נון סטופ. גם רכב צריך ללכת לפעמים למוסך. גם מורים לוקחים שנת שבתון".

- שבתון כזה לא יהיה נזק בלתי הפיך לקריירה?

"מעטים הרקדנים שיכולים לפתוח את הפה מול הדירקטור. הסתכלתי על הרקדנים סביבי והרגשתי שהם חסרי חיים. מה המטרה? להיות באותו בלט, אותו רפרטואר, להילחם על תפקיד כזה או אחר?".

- מה לגבי כסף?

"כסף אף פעם לא עניין אותי".

- הצלחת לחסוך?

"כן. בא לי למחוא לעצמי כפיים, ולא בגלל התנשאות. אני לא נח. אני לומד משחק ופיתוח קול. הסטטוס שלי הוא רקדן, אבל מעל זה אני אמן, יוצר".

- אבל מגיל 14, כשהתחלת ללמוד ריקוד, בגיל מאוחר יחסית, כיוונת את עצמך החוצה. לשם המורים שלך ייעדו אותך.

"היה לי ברור שאין לי מה לעשות בארץ".

- ובכל זאת, במקום לצאת לחו"ל נכנסת ל"נולד לרקוד".

"זה לא היה בתכנון. למדתי אצל דוד דביר, שמלווה אותי מקצועית גם היום בכל מה שאני עושה, הוא היה שופט בתוכנית, והיה חשוב לו שאשתתף. אגב, חשוב לי להדגיש שהזכייה בתכנית לא הביאה אותי לחו"ל. מה שעשיתי בחו"ל עשיתי לגמרי לבד. עדיין עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם זה היה הפרס. זה מרתיח אותי".

- אז לא השתגעת על הרעיון להצטרף לתוכנית.

"לא. הברזתי לשני אודישנים. אמרתי, איזה פדיחות, מה יגידו בעולם המחול המקצועני? מה, אני ארקוד היפ-הופ וסלסה? יצחקו עליי. בלעתי את הרוק ונשאבתי אליה, עד עילפון באחת ההופעות, ואשפוז, כי אני טוטאלי".

- גם אצלכם היו לחצים של ההפקה, כמו שטוענת תמר יהלומי מ"כוכב נולד", או כמו מסוג אלה שעלו בפרשת מרגול?

"שום דבר. אני ונינט היינו הראשונים שזכו בתוכנית ריאליטי גדולה, ואני לא מחשיב את עצמי כפליט ריאליטי. חודש אחרי הזכייה כבר נכנסתי כסולן עם ריטה במופע ONE, שרץ 35 פעמים. שבוע אחרי שהוא נגמר קיבלתי חוזה בבלט המלכותי בספרד, ואפילו לא היה לי זמן להגיד ביי לחברים".

- למה בחרת דווקא בלהקה הספרדית ולא, למשל, באלווין איילי האמריקאית?

"אני רקדן ניאו קלאסי מודרני, והם יותר חייתיים, פראיים, אבל מוגבלים פיזית. פחות ניקיון, גמישות כפות רגליים. ברגע שיש לי בסיס קלאסי חזק אני יכול לרקוד הכול".

- ויתרת על האודישנים לבלט המלכותי הספרדי בגלל "נולד לרקוד".

"כשאמרתי למפיקה שאני חייב לטוס לספרד, היא צרחה עליי בטלפון וניתקתי לה. דיברתי עם דוד (דביר, מנהלו האישי בארץ) והחלטנו לשים את זה בהולד עד אחרי התוכנית. היא התנצלה. אחר כך התחריתי מול 3,000 איש והתקבלתי. מה גם שהייתי מאוד מבוהל מהפרסום שנחת עליי בגיל 17. היום אני יודע שאני דמות טלוויזיונית. אני ניזון מתשומת הלב. להופיע בתיאטראות הכי חשובים בעולם זה מרגש, אבל כשאתה שוכב במיטה באלכסון, זה לא שווה".

- איפה הקריירה שלך עכשיו?

"הבית שלי פה, ומזמינים אותי להופיע שם. יש רפרטואר שאני מכיר היטב, של כוריאוגרפים שאיתם עבדתי, הם שולחים לי וידיאו. אני מופיע סולו".

- אתה סוגר חוזים פר הופעה?

"כן. המנהלים שלי בחו"ל דואגים לכול, כולל כרטיס טיסה ואירוח במלון, ודוד דביר מנהל אותי בארץ".

- ומי מתאם בין הפעילות שלך פה ושם?

"אני. היומן נמצא אצלי. אני מלמד בסטודיו, מפתח בנות לבלט פעם בשבוע, בשביל הנתינה. מובן שאני רוצה שיגיע איזה קמפיין, פרסומת וטלוויזיה".

- אתה בקשר עם טדי הפקות?

"טמירה מדהימה בעיניי. אני מעוניין להתחיל לשחק. למדתי חצי שנה משחק".

- וזה מספיק?

"אני לא מסוגל להתחייב ללימודים של שלוש שנים".

- יש במשחק אופק כלכלי?

"זה פחות כלכלה, זה, 'תנו לי את הבמה'".

- חשבת על להקים להקה משלך?

"אני צעיר מכדי להקים להקה משלי, אפילו שיכול להיות שזה עוד יקרה. באיזשהו מקום התשוקה בערה בי ושרפה אותי. את יודעת, ברגע שירדתי מהמטוס בארץ, ברגל ימין, הרגשתי הכי בריא, משוחרר וטוב. את יודעת מה זה רקדן?"

- מה?

"שחקן בלי מילים".

- אז עכשיו אתה רוצה להשמיע את הקול שלך גם על הבמה.

"אני מוכרח לנסות. לעשות את זה לבד זה דורש המון משמעת וביטחון, כי תמיד הייתי עם עוד אנשים בסטודיו ופתאום אני לבד".