היה שלום, "רייטינג"

האמת, לא ממש הזיז לי. כשישבתי לפני כמה שבועות עם חברים בבית-קפה, ותוך כדי זפזופ באפליקציות קלטתי את הידיעה הזאת, על כך ש"מעריב" החליטו לסגור את "רייטינג", היה רגע אחד של באסה ומהר מאוד הוא חלף.

אמנם היה לי חלום ללכת עם הילדים שלי ברחוב, לעצור ליד דוכן עיתונים ולהראות להם את העיתון שאבא שלהם הקים פעם, ברגע האחרון של האלף הקודם, אבל א. הילדים שלי כבר מספיק גדולים, כך שהרגע הזה כבר קרה ולא הותיר עליהם איזשהו רושם; וב. כשהם יהיו ממש גדולים, אני מעריך שלא יהיו עיתונים מנייר בכלל, כלומר לא יהיה בכל מקרה מה לפגוש בדוכנים, כך ש"רייטינג", עם כל הכבוד, הוא רק פסיק קטנטן מהמהפכה התעשייתית החדשה, זו שמכחידה, ובצדק, כל מוצר פיזי שאפשר להפוך לדיגיטלי.

"רייטינג" עבורי היה חלום שהתגשם. הוא התחיל בשרבוט על נייר - והפך לשותפות עם "מעריב" ובעיקר עם תמי מוזס, המו"לית היקרה באדם, שהלכה אתי להרפתקה הזאת, שילמה מחירים אישיים לא פשוטים מול הפמיליה, ומעולם לא באה בטענות על תוכן, לא ביקשה לצנזר שורה וטיפחה את "רייטינג" כאילו אין לה במקביל עסקים גדולים פי מאה.

7 שנים עבדתי בו בפרך, חי על אדרנלין, ניקוטין וקפאין, ומאז שעזבתי, בתחילת 2006, ניתקתי מגע. בהתחלה עוד שלחו לי את העיתון הביתה, אבל עם הזמן, כנראה עוד גל קיצוצים עונתי ב"מעריב" חתך גם את זה, ולאט-לאט הפסקתי לראות העיתון באופן עקבי, חוץ מהצצות חטופות פה ושם.

מעבר למטען הרגשי האישי שלי, שעם הזמן הודחק למגירה מנטלית אחורית, מאלה השמורות לאקסיות מעומעמות, אני מניח ש"רייטינג" סבל מעוד תהליכים חיצוניים שתרמו לדעיכתו.

מדי פעם הייתי שומע על עוד הנפת גרזן תקציבי, ומעבר להתנהלות המקושקשת של "מעריב" בשנים האחרונות ודעיכתה של הפלטפורמה, גם סימני הזמן נתנו את אותותיהם.

האקשן עבר לאינטרנט, פחות ופחות אנשים טורחים לקנות עיתונים, על אחת כמה וכמה לעשות מנוי, ואפשר להבין אותם. כשמגזין שהיה מדפיס 120 אלף גיליונות בשבוע ונקרא על-ידי 10% מהציבור, מדפיס רבע מזה ובקושי מייצר אימפקט - זה לא היה מופרך במיוחד להמר שזמנו קצוב.

המוות יאה לו

עם זאת, אני בטוח שאפשר היה אחרת. "רייטינג", גם בחולשתו, הוא עדיין מותג חזק, מוכר, סקסי, עם שפה ואישיות, לא משהו שיש ל"מעריב" יותר מדי כמותו. אפשר היה לעשות איתו נפלאות בפרשנות דיגיטלית חכמה, אבל בזה צריך טיפה להשקיע, צריך חזון - ואלה שני דברים שב"מעריב" לא הצטיינו בהם מעולם.

בשביל להרים את "רייטינג" נדרש רצון ואינטרס. באחרונה, אם אני מבין נכון, הרצון והאינטרס של "מעריב", כלומר של נוחי דנקנר ושליחו ניר חפץ, נמצא במקומות אחרים בכלל. להתחפש ל"הארץ", עם המון-המון טקסטים ופחות תמונות, כי זה מרגיש "חשוב", ו"רציני" ו"משפיע". הרצון הוא ש"מעריב" יחזור להיות עיתון המונח על שולחנם של מקבלי ההחלטות, של אנשי ההון והשלטון.

"רייטינג" לא משרת את התפקיד הזה. קוראים נאמנים ונלהבים לא שווים הרבה. בראייה עסקית כוללת, ה-ARPU שלהם נמוך. אני מניח שככה בוחנים היום מוצרי מדיה.

ב-1999 לא ידענו מה זה ARPU (average revenue per user), וזה גם לא עניין אף אחד במערכת המעושנת באזור התעשייה של בני-ברק. אלה היו ימים של קלטות וידיאו שעוברות מיד ליד, מגזינים אמריקאיים בדיליי, אינטרנט איטי ממש, וטלוויזיה מקומית שרק קרמה עוד וגידים כ"תעשייה". ערוץ 2 עוד חגג עם דודו טופז והמעגל של דן שילון, ערוץ 10 עוד לא נולד, yes רק נכנסו לעניינים, ומלחמות הרכש היו בשיאן.

בדיעבד, זו הייתה אולי גם התקופה האחרונה שבה עיתונות נראתה רומנטית. הרגשנו צודקים, ונחושים ומבודדים, והמטרה שלנו הייתה להגיד את האמת בפרצוף, לדרוש סטנדרטים גבוהים מהטלוויזיה שלנו ולעשות את זה מצחיק, מבריק ומדויק.

היינו אנשים צעירים ומלוכדים עם רישיון לתת בראש ולשבור את החוקים של עיתונות הבידור, שהייתה אז מלכודת דבש יחצנית וחנפה שבה שכשכו טיפוסים אשר פסגת שאיפותיהם הייתה לקבל כרטיסים חינם להופעות וצילום משותף עם כוכבני טלוויזיה.

וכמה כישרון היה שם בגלריית הטיפוסים שעשו את "רייטינג": אביעד קיסוס, ליסה פרץ, ירון טן-ברינק, יהודה נוריאל, איילת שני, יוסי אליאס, מושיקו כהן, מני אבירם, מורן שריר, אבישי בן-אלי, יסמין לוי, דודו כהן, דבורית שרגל, לירון שמם ולרית לוי, חגי קראוס, אורית נבון, יפית פרץ, קרן ליבסקי, רחלי רוטנר, רן לוי, נוי אלוש, שחר אורן, ברק פכטר, עופר חן ועוד רבים וטובים.

היום אתם מכירים אותם כטאלנטי מדיה, אבל אז כל האנרגיה היצירתית והבועטת הזאת הלכה למקום אחד, גיליון של מאה ומשהו עמודי נייר זול עטופים בכרומו, והוא יצא מדי שבוע בימי רביעי לדוכנים, חם ועסיסי, היישר לידיהם של קוראים שרק חיכו לו.

הם אהבו אותו, ושנאו אותו, והתווכחו איתו, וכתבו מכתבים, והציעו הצעות והיה להם אכפת, כי "רייטינג" דיבר אליהם באופן שאף כלי תקשורת אחר לא דיבר אליהם, עיצב את השקפת עולמם והיה חלק מהותי מהשפה שבה דיברו.

מדהים אותי איך עד היום אני פוגש אנשים, חלקם יוצרים וטאלנטים, שמדברים אתי בערגה על הימים האלה, ומהם אני מבין ש"רייטינג" היה תחנה תרבותית משמעותית בעבורם, לא עוד מגזין שמתחכך בך פעם בשבוע בחטף בלי להשאיר סימן.

אבל כל זה היה ונגמר, כמו שכל דבר אחר סופו להיגמר מתישהו. אין מה להתאבל, באמת שלא. "רייטינג" ככל הנראה סיים, כבר לפני כמה שנים, את דרכו ההיסטורית. זו דרכו של עולם.

אם ממש מתעקשים, אפשר להרים לזכר הימים ההם פחית דיאט קולה סמלית. יותר מזה יהיה מוגזם ולא הולם את רוח המותג. מה שהיה היה. נקסט.

יובל נתן היה המייסד והעורך הראשי של "רייטינג" מ-1999 עד סוף 2005.