"בצד מאות נשים מתקלחות עירומות, מורידות בוץ מהגוף. ואני לא מציץ"

רק שני אוטובוסים מתוך ה-17 שחנו בתחנת סבידור בתל אביב כבר יצאו לדרך. השעה הייתה אחת בלילה וראיתי רק פרצוף אחד מוכר. קבוצה גדולה של נשים וגברים הצטופפה בפינה הצפון מערבית של תחנת האוטובוס, ונדמה היה שיש יותר גברים מנשים. היו זוגות שלובי ידיים, קבוצות קולניות של צעירים, ומתבודדים כמוני. כולם הביטו סביב, ימינה ושמאלה, מנסים להבין איך ייראו הבחורה מימין או הגבר משמאל בלי בגדים, ואיך ייראו השעות הקרובות.

היינו אמורים לצאת בשעה אחת לכיוון ים המלח. ב-01:30 עשרות רבות של אנשים עוד המתינו לעלות לאוטובוסים. חישבתי כמה דקות יקרות אני מבזבז מחוץ למיטה הגדולה בבית.

לאחר רבע שעה מישהו מההפקה איבד שליטה והציע לעמוד בטור של 50 איש ולהסתדר לפי רשימה שמית, מאל"ף ודרומה. כולם צחקו בקול, הכול הולך לאט מדי.

ב-01:54 עליתי על אוטובוס מספר 9 והלכתי לישון. ב-02:50 כבר הייתה הפסקת פיפי. יעל האחראית עלינו אמרה שיש רק עצירה אחת קצרה, אז למרות שעדיין לא זזנו שישה אנשים כבר ירדו להשתחרר. ב-4:48 הגענו אל היעד.

מספר דקות לפני הזריחה עלה ספנסר טוניק על סולם גבוה עם מגאפון בידו, והתחיל לספר על תוכניותיו לשעות הקרובות. הוא סיפר על משפחתו שגרה בישראל, על ילדותו בים המלח ועל החזון שלו לגבי המקום.

תכונה ניכרת של פעילים, עוזרים ומתנדבים בחולצות לבנות - וספנסר טוניק אחד. "הכי חשוב", הוא אומר שוב ושוב, "זה לא להשפריץ מים לעיניים. נצטלם בתוך המים, עם הפנים אליי. בצילום השני עומדים עם הפנים לכיוון ירדן, ובשלישי שוכבים צפים על הגב, עם הרגליים לכיוון צפון. בצילום רביעי עומדים בחוץ על מה שהיה פעם ים המלח ונשאר רק מלח, מלח קשה, צורב, דוקר כמו סכינים את כפות הרגליים. העירום צריך להיות מלא, בלי צמידים, טבעות ומשקפיים".

הייתי עייף וחיכיתי לתחילת הצילומים בישיבה על הרצפה. כשהרמתי את ראשי לרגע ראיתי ללא כל התראה מוקדמת בולבולים מעלי, וציצים משוחררים. נכון שבשביל זה באתי, אבל פתאום זה נראה לי מוזר.

'מה אתה עושה כאן?', שאלתי את עצמי. ככל שעברו השניות הבנתי שאני והבגדים שלי הופכים למיעוט. הורדתי חולצה וקיפלתי יפה, חלצתי נעליים וגרביים, הורדתי מכנסיים וגם אותם קיפלתי יפה, ואת הכל הכנסתי לתיק. נשארתי עם תחתונים, מביט שמאלה, ימינה ואחורה - כולם עירומים, משתוקקים כבר לצאת לכיוון המים.

סחרחורת קלה אחזה בי עת הורדתי את הפריט האחרון, אך רק כשהוא ירד הבנתי את העוצמה והאנרגיות הטובות שהיו שם. כולם חייכו והתרגשו לקראת הצילום. וכך גם אני.

באותו זמן היה עדיין חשוך ורק פס אדום של שמש התחיל לצוץ. צריך להמתין. מה עושים עם הידיים, אין כיסים שאפשר לדחוף אותן אליהם, ועל המותניים זה מרגיש לא שייך. אולי על העורף כאילו מתמתח, ניסיתי גם לנדנד אותן ככה בכייף אך מישהי חטפה מכה בישבן. בסוף החלטתי על ידיים שלובות על החזה בפוזה של כאילו קר לי.

פתאום מישהו התחיל לשיר "העם דורש צדק חברתי", כולם הצטרפו אליו והקרח נשבר בצחוק גדול. סביבי היו בובולים וציצים וישבנים מכול הסוגים והצורות, אפילו אישה בהריון הייתה שם. ואז ניתן האות להיכנס למים.

כמו פינגווינים בקוטב, בדבוקה אחת צרחנו כולנו קריאות שחרור, מחיאות כפיים סוערות ושריקות רמות. מדדים מצד לצד, נכנסים לבוץ שחור וחמים ואז למים, נזכרים שהכי חשוב זה לא להשפריץ מים לעיניים, וברגע זה בדיוק העירום הופך לטבעי, ללא חשוב.

האנשים מתרחקים וממלאים את הים בגוף אנושי אחד גדול. אני נשאר מקדימה, חייב להרגיש את הקרקע תחת רגלי.

טוניק שוב עלה על המבנה שבנו לו סביבו עשרות עוזרים וצלמים שמתעדים אותו ואותנו בסטילס ובווידיאו, ומחלק הוראות - "להתרחק עוד לתוך הים, לעמוד מולי, פנים אלי, ידיים צמודות לגוף".

אני מסתכל סביב ונפעם ממאות האנשים העירומים והממושמעים הללו, מחויבים לאמנות של טוניק. מדי פעם מישהו זורק בדיחה וכולם צוחקים וממשיכים לבצע את ההוראות.

הבוקר מפציע ופס של צבע כתום צובע את הרי ירדן. מטוס פייפר חג מעלינו, בהתחלה חשבתי שהוא מההפקה. יותר מאוחר הוא יצלול אלינו בחוצפה ישראלית , מסכן את עצמו ועוד מאות אנשים רק כדי לגנוב תמונה.

טוניק מבקש לשכב על הגב עם הרגליים לכיוון צפון, הראש לכיוון דרום והידיים לצדדים. שקט מופתי. עדיין נזהרים לא להשפריץ מים ולשמור על שיווי משקל. הבטתי סביב וראיתי רבבות של גופים שלווים שוכבים על הגב עם הראש במים. אני מתרגש ורוצה לצעוק, אבל השקט שרר באוויר. היה שם משהו מדיטטיבי ונדמה היה לי שנרדמתי לרגע מהעוצמה החווייתית.

הצוואר מעט כואב טוניק מבקש עוד קצת סבלנות. אלף איש ואישה בים המלח, אם מישהו אחד זז, טוניק לא מצלם. חייבים להיות קשובים, חייבים להיות מדויקים. זה קשה.

בתוך השקט המתוח הזה הופיעו שלושה טיסנים ממונעים. הם חגו מעלינו כמו זבובים טורדניים, חגים ויורדים ובידם מצלמה. הגיעו לצלם אותנו כמו גנבים. באיזשהו שלב כולם כאיש אחד הרימו לעברם אצבע משולשת, כדי שיידעו בדיוק מה אנחנו חושבים עליהם.

עוברים ללוקיישן הבא - שטח מלוח, דוקר ומכאיב. פעם היה שם ים, אך הוא נסוג מסיבות ידועות. שמעתי מישהו אומר "שואה". פתאום העירום הזה נראה לי כמו גופות עירומים שהולכים אט אט ולא יודעים מתי ייגמר הצעד הבא.

בחור אחד נחתך ברגלו ודמו צבע את המלח הלבן. הוא רצה להמשיך להצטלם, אך לא יוכל להיכנס למים המלוחים והצלולים בקרוב.

"נשים לימין וגברים לשמאל", מבקש טוניק מכל המשתתפים. גם זה נשמע מוכר. אני מרגיש את השואה לופתת לי את הגרון.

רק הגברים מגיעים לאזור הצילום האחרון. מול סוכת המציל טוניק עולה על פלטפורמה אחרת שסידרו לו. הוא מבקש תשומת לב אחרונה. בצילום ראשון אנחנו עומדים מולו ומרימים ידיים, בצילום שני עומדים עם הגב אליו ומרימים ידיים. מישהו מבוגר רועד, עמדנו ככה מספר דקות ארוכות אחד המשתתפים צועק שטוניק בכלל הלך הביתה. אני צוחק בקול, אבל מגלה שזה רק אני. אולי השתגעתי, אני חושב, צוחק עירום בים המלח בין מאות גברים עירומים. בטוח השתגעתי.

צילום אחרון, שוב עם הפנים לטוניק, להביט אל השמש ולעצום עיניים. בינתיים בצד מאות נשים מתקלחות עירומות מורידות מליחות ובוץ שחור מהגוף. במצב אחר הייתי מציץ, אבל לאחר כמה שעות ביחד זה מרגיש כדבר הכי טבעי שעשיתי בעולם, במקום הכי נמוך בעולם.

■ לבלוג של שלומי יוסף