מודי כידון: בארה"ב מקדשים את האנשים המצליחים, סוגדים להם. כאן הם נדרשים להגיד 'סליחה שהצלחתי'

ב-10 השנים שבהן אני כותבת על ענף הפרסום הפסיק מודי כידון, מבעלי גיתם BBDO, לדבר אתי פעמיים. הפעם הראשונה הייתה לפני 5 שנים, כשגיתם קיבלו חלק מתקציב הפרסום של סלקום, ואני הזכרתי את הקשר האישי החזק שבין כידון לבעלי איי.די.בי נוחי דנקנר, כגורם חשוב בזכייה בתקציב. הפעם השנייה הייתה לפני שנתיים, כש"פירמה" פרסם לראשונה את דירוג סוכנויות הפרסום, וגיתם לא נמנה עם המשרדים המובילים.

מי שמכיר את כידון יודע שמדובר באיש שמבין דבר או שניים בתקשורת ובניהול מערכות יחסים עם גורמים שמשפיעים באופן ישיר או עקיף על העסק שלו, ולכן לא היה לי ספק שכידון באמת נפגע. מאוד.

מאז זרמו הרבה מים בנהר, היו כותרות טובות והיו רעות, אבל נראה היה לי שמשהו בו מפויס יותר. אולי העובדה שהשנה זכה משרדו לראשונה בתואר סוכנות השנה בקקטוס הזהב נותנת לו סוג של אישור מקצועי, שמשחרר אותו מההתנצלויות התמידיות על הקשר לנוחי דנקנר.

- הזכייה כאילו סגרה לך איזו פינה בנשמה.

"לחלוטין. ב-1986 ערך האיגוד הישראלי לפרסום את תחרות הפרסום הראשונה. אבא שלי נפטר אז, ואני נתתי את הפרס על שמו. 25 שנה אני עומד על הבמה, מעניק את הפרס הראשון ולא זוכה בעצמי. היו לנו המון דברים יפים ומדהימים שלא זכיתי לקבל בגינם פרסים, למרות שהיו יצירות ראויות בכל קריטריון, אבל תעשיית הפרסום לא פרגנה לנו על זה. פתאום, פעם ראשונה, המשרד זוכה בזה. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי.

"המתחרים שלנו, הענף שלנו, משום מה לא כל-כך קולגיאלי. אולי זה האופי של האנשים, אבל בענף הפרסום אנשים מרשים לעצמם להתבטא בצורה פחות קולגיאלית. כל הצלחה תמיד ייחסו לקשרים שלי, שאני ונוחי חברים הכי טובים. כשזכינו בקקטוס, המשפט הראשון שלי בפני כל העובדים היה 'ברוך השם, נוחי לא היה השופט בקקטוס'".

- למה אתה מרגיש צורך להתנצל על זה?

"כי לא ייחסו לנו את הצד המקצועי, רק את הקשרים. טענו כל הזמן שיש לנו קשרים. אבל בראש ובראשונה אנחנו משרד מקצועי. בשופרסל עברנו 6 מנהלים ובעלים שונים לפני שנוחי קנה את הרשת, אבל בכל פעם שזכינו בתקציבים אמרו שזה בגלל קרבה ולא בגלל מקצועיות. זה מה שקומם אותי".

- למה בתעשייה מתקשים כל-כך לפרגן לך?

"יש הרבה קנאה. המון. זה ענף כזה, זו מדינה כזו, זו תעשייה כזו. אבא שלי ז"ל אמר לי פעם, 'יותר טוב שאתה תעמוד במרפסת ויפגינו מולך, מאשר תעמוד למטה בין המפגינים'. אבל זה לא נעים. זה בדיוק מה שקורה עם הטייקונים, להבדיל אלף אלפי הבדלות".

"מנסים להיבנות על שנאת עשירים"

במהלך גל המחאה ששוטף את המדינה עולה שמו של החבר הטוב נוחי דנקנר, כמו גם שמותיהם של טייקונים אחרים, חדשות לבקרים כמטרה. כשאני שואלת את כידון אם הטייקונים טועים בכך שהם לא מגיבים להתקפות, הוא עונה בנחישות: "אין להם מה להגיב עכשיו, כי אני לא חושב שמישהו מקשיב למה שהם אומרים".

בכלל, הוא אומר, יש תפיסה שגויה מאוד בציבור באשר למידת השפעתם של הטייקונים על המשק. "אם מישהו חושב שאותם אנשים משפיעים על המע"מ, על הדלק, על הדיור שלהם, על המטפלת - זה ספין. מה זה שייך אליהם בכלל? לדעתי, אותם מארגני מחאה צעירים ואינטליגנטים לא קפצו על הספין הטיפשי הזה. מי שרץ לשם וניסה להכניס את תשובה ואת נוחי זה אלדד יניב, פוליטיקאי סוג ז' שמסתובב שם ומנסה לרכוב על הדבר הזה ולבנות משהו על שנאת העשירים. אני מתפלא איך יושבי האוהלים לא הוקיעו אותו ולא הבינו שהוא מנצל את זה".

- אתה פשוט מגן על חבריך.

"בארה"ב מקדשים את האנשים המצליחים, סוגדים להם ומעריכים את זה. פה על כל דבר אתה צריך להגיד 'סליחה שהצלחתי'. יש פה תרבות איומה, שתביא את כולנו לממוצע הנמוך. כל אחד שמצליח מייצר עוד מקומות עבודה. אנשים לא מבינים את התרומה האדירה של אותם יזמים. במקום שנעודד אותם, עכשיו זה נורא אופנתי להיכנס בהם. זה ספין ממש לא לעניין. יעלו את מס החברות, רוצים לפגוע בשוק ההון. אנחנו מדינה כל-כך נפלאה, היום יש לנו 5% אבטלה, זה הישג חסר תקדים וזה קורה כי אנשים משקיעים ובונים עסקים. רוצים לפגוע בבניית עסקים? אז יפגעו בתעסוקה ובפנסיות.

"אילו הייתה מחאה כזאת בימי אריק שרון, הוא היה לוקח קרקעות של מדינת ישראל ואומר 'רמלה-לוד היא עיר שחשוב לי לפתח אותה? יש לי רכבת משם שמגיעה מיד לפריפריה? אני לוקח מהמינהל קרקעות, מרים שכונות של 20-25 אלף יחידות דיור, נותן לזוגות צעירים, ופותר את המצוקה'. המרכיב המרכזי הוא מרכיב הקרקע והמיסוי, וזה משאב של המדינה. תורידי את המיסוי המטורף של המדינה, ואפשר לעשות באמת גן עדן לאזרחים".

מדינה כל-כך נפלאה, אומר כידון, ובכל זאת הוא מסתכל סביב בחוסר סיפוק. "מה שעשו עכשיו זה קטסטרופה. עכשיו אף אחד לא קונה דירה, ומחירי הדירות נעצרו. בישראל אין חברת בנייה אחת גדולה, החברה הכי גדולה היא אולי 3% מהשוק, כל השאר נבנה על-ידי קבלנים קטנים. אם המחירים ייתקעו הם מתחילים לצנוח אחד אחרי השני. אם הם יצנחו, הבנקים יתנו ברקס, וזה אומר פשיטות רגל, ירידת ערך הבנקים, שזה הפנסיה של כולנו, וכל ההתנהגות ההיסטרית הזאת עכשיו תגרום לכך שבעוד שנתיים יהיה פה טירוף של עליית מחירים, כי אף אחד לא בנה שנתיים. יש פה התנהלות הזויה, אין פה מנהיגות".

למי שלא הבין מבין רשפי דבריו של כידון, הוא מבהיר שהוא מזדהה עם בני המעמד הבינוני המוחה. "הבת הבכורה שלי למדה ברייכמן והקטנה הלכה לגן פרטי", הוא מספר, "אמרתי לאשתי 'זה הגיוני שדנה לומדת ב-27 אלף שקל לשנה ונועה ב-36 אלף שקל לשנה?' זה הזוי. כל פעם שאני נוסע לאירופה ולארה"ב אני שוכר רכב וקונה דלק, הרי אנחנו קונים אותו דלק, אבל פה פשוט גנבו את האזרחים עם המסים על הדלק ביג טיים. זה לא משפיע עליי, אבל זה מרגיז אותי. יש פה מיסוי מכאן ועד להודעה חדשה".

- יש כאלה שיגידו שאתה מתייפייף.

"זו לא התייפייפות. אני מסתכל על האנשים שעובדים אצלי ואני משלם להם משכורת. אמא צעירה לילדים, זה פלא איך היא חיה. עכשיו היא אומרת לי שהיא צריכה עוד כסף. אני מבין אותה, אבל מצד שני אני צריך לשמור על העסק".

"רוצים הרבה עבודה - על הרבה פחות כסף"

כידון לא נרגע גם כשהוא מסתכל פנימה, אל המתרחש בתעשיית הפרסום. ניתן לחוש בלהט ובזעם שלו, כמו גם בפסימיות, והוא לא שוקל מילים. הוא יוצא נגד שיטת התגמול של משרדי הפרסום ונגד חוסר הנכונות של הלקוחות לשלם עבור קמפיינים דיגיטליים. הכול, הוא מאמין, בסוף יתפוצץ לנו בפנים.

- נראה שעוברת על תעשיית הפרסום שנה לא פשוטה.

"תעשיית הפרסום נמצאת במשבר מתמשך כבר הרבה שנים, ומדי פעם יש לה שנה או שנתיים טובות. בעוד בעולם מודל התגמול השתנה, אנחנו מהמדינות היחידות שבהן עובדים לפי אחוזים מההוצאה לפרסום. אצלנו עדיין נוח למפרסמים ולחלק מהפרסומאים לחיות כמו שהם חיים. אני אולי נביא זעם, אבל השנה רוב חברות הפרסום יגיעו לקו האדום ונמוך ממנו. אני חושב שאם המצב ימשיך כך, נראה פה פיטורים. לדעתי, הרבעון הבא הולך להיות רבעון לא פשוט".

- למה?

"צריך להבין שמשרד פרסום ממשיך לשלם משכורת לעובדים בין אם הוא פרסם או לא. יש לנו קמפיינים שהוכנו ונעצרו, אבל אני אשלם משכורות בין אם הקמפיין יצא ובין אם לא. מספיק שקמפיין יידחה מנובמבר לינואר, זה משפר את הרווחיות לאיזושהי חברה, ופה בינתיים שילמת משכורות.

"בשוק הפרסום בעולם מקובל שאומרים ללקוח 'אלה המטלות שלנו השנה, בוא נתקצב את זה, בוא נראה איזה כוח אדם יעבוד עליהן, מה העלות שלו, עוד מרג'ין (בטוחות), עוד איזה בונוס. כך אתה יודע שהכל ערוך ועכשיו אפשר לקנות מדיה. מה קורה פה? עולם של עמלות יתר".

עד לפני כעשור הייתה עמלת היתר, או בשמה המדובר סופר קומישן, מרכיב משמעותי ברווח של משרדי הפרסום וסוד מסחרי שניסו להסתיר. מדובר בעמלה שקיבלו המשרדים מהמדיה, ואשר התווספה על העמלה המסורתית הגלויה של 15%. האחוזים של עמלות היתר נעו בין אחוזים בודדים ועד למספר דו-ספרתי, תלוי בגודל המשרד ובחוזקו. בעשור האחרון יצאה עמלת היתר מהארון והפכה סוד גלוי עבור המפרסמים. היום ההסכם המסחרי של חלק גדול מהמפרסמים עם משרדי הפרסום או חברות המדיה, כולל החזר מסוים מעמלות היתר - לפעמים אפילו את כולה.

רק שהשיטה כבר לא כל-כך עובדת לטובת משרדי הפרסום, כפי שמלין כידון: "בא אליך הלקוח ואומר 'אוקיי, כמה מעמלת היתר תחזיר לי?'. ואם יש שנה לא טובה בקשת, נניח, הם אומרים 'בשנה שעברה נתתי לך 8%, והשנה אתן לך רק 6%'. אז מה, אני יכול להגיד ללקוח 'לא קיבלתי 2%'? הרי שני האחוזים האלה הם כל הרווח. בשגיאה קטנה ימינה או שמאלה גמרת את הרווחים".

- אז תעשיית הפרסום במצוקה?

"כרגע לא, אבל היא קרובה לזה".

כידון גם אינו אופטימי בכל הקשור לעולמות הדיגיטל, אליהם שואפים משרדי הפרסום כולם. היעדר התגמול למשרדים על תחום זה, הוא אומר, תוקע את ההתפתחות שם. "היום רוצים ממך שתיתן ללקוח אינטרנט ודיגיטל ופייסבוק", הוא רוטן, "תעשיית האינטרנט צומחת בכל העולם, חוץ מאשר בישראל. למה? כי משרדי הפרסום לא מתוגמלים. אני לא אחזיק פה 4 אנשים שיתעסקו בפייסבוק על 0% עמלה. מה, אני אעשה קמפיין לפייסבוק כשאף אחד לא משלם לי על זה? והמפסיד הוא הלקוח. יעשו קמפיין לפייסבוק רק ללקוח שמשלם תקציב מיוחד ונותן לך להרוויח. זו לא פילנתרופיה".

- איך העובדה שתעשיית האינטרנט תקועה באה לידי ביטוי?

"תשווי את רמות הפרסום, את רמת האתרים, הטכנולוגיה, בין ישראל לארה"ב או אירופה, ותראי שאנחנו בנחיתות. ממש מדינת עולם שלישי. אנחנו כל-כך רחוקים ממדינות אחרות כי אנחנו לא משקיעים באמת משאבים. אומרים לך 'טוב, תן לי גם פייסבוק'. מה זה? פייסבוק היום זה עולם ומלואו, ופה יקרה משהו רק כשיהיה שבר גדול או שיהיו כמה לקוחות גדולים ומבינים שיעשו את זה".

- אתה בעצם אומר שבסוף הלקוח המשלם מקבל עבודה פחות טובה?

"הלקוח היום לא מקבל עבודה דיגיטלית. הוא מקבל קרעי עבודה דיגיטלית. צריך להבין: קמפיין אינטרנט היום כרוך בהרבה יותר עבודה, הרבה יותר כוח אדם - על הרבה פחות כסף. אי-אפשר לעבוד עם המספרים האלה, זה לא עובד".

- לדעתך, לקוחות מבינים היום את חשיבות האינטרנט, או שהמצב הזה נוצר כיוון שהלקוח לא מבין אבל אמרו לו שזה חשוב?

"פעם הייתי מגיע הרבה יותר מהר למנכ"ל. היום, בחברות הגדולות יש מנכ"ל ומשנה למנכ"ל וסמנכ"ל שיווק ומנהל תקשורת שיווקית ובסוף איזה מנהל פרסום. יש שרשרת ארוכה מדי והדברים הולך לאיבוד. יש ירידה במעורבות של הקודקודים בארגונים. אם המנכ"ל לא לוחץ מלמעלה הדברים מתמוססים. פעם, כשעשיתי פרסום, לוני הרציקוביץ' היה יושב ומתעסק עם זה, וגם עמוס שפירא כשהיה בחוגלה. היום, מי שיושב בחוגלה במקום עמוס לא מסתכל על הפרסום. צריך לקצר את השרשרת בחברות. מושכים פה המון כסף, ואני חושב שצריכה להיות מעורבות הרבה יותר גדולה של מנכ"לים, של בעלים, ולא להשאיר את זה רק בדרג התחתון".

- אם הדיגיטל עוד לא כאן, אז תעשיית הפרסום לא מתקדמת.

"כדי לעשות מהלך כולל צריך חזון גדול, צריך אמונה. צריך גם אנשים בעלי חזון, משני הצדדים. פרסום זה טנגו, מפרסם ופרסומאי. יכול להיות פרסומאי גאון שיביא רעיונות, אבל מהצד השני לא יהיה מפרסם שיקלוט את זה, והפוך. כשאני מסתובב בפסטיבלים אני רואה לדוגמה את דרום אמריקה. אני לא חושב שברזיל היא מדינה עם רמה גבוהה יותר, אבל ההתייחסות שם לעולם הפרסום כל-כך חכמה. אנחנו עצורים, אנחנו לא מספיק פתוחים, בשני הצדדים. אתה הולך בקאן, רואה מי לוקח את האריות ואתה משתגע. מי מביא את האריות לכלוב? דרום אמריקה".

- או גדעון עמיחי.

"גדעון עמיחי גם, אבל אני מסתכל כמדינה, לא כבן אדם. אין ספק שגדעון הוא אחר, הוא שונה בתעשייה, הוא בן אדם שהטביע את חותמו על הענף, אבל אני חושב שאנחנו גם כמשרדי פרסום וגם מהצד השני של הלקוחות לא פתוחים. אנחנו מאוד-מאוד שמרנים בתפיסה".

"אף פעם לא הייתי הפרסומאי הקלאסי"

בשנים האחרונות, מאז מונתה מיכל המאירי למנכ"לית גיתם נכנס כידון יותר ויותר לעסקים אחרים, בין היתר לטכנולוגיה ונדל"ן. הוא שותף במספר חברות טכנולוגיה, בהן רובין הוד וגיסקו. בתחום הנד"לן, כידון ותאומים מחזיקים ב-12.5% מחברת הנדל"ן ויתניה, ואשתקד הקים כידון חברה בשם אלטו, אשר עוסקת בהשקעות בנדל"ן מניב בארצות-הברית ובמערב אירופה. ניכר שתחום הנדל"ן אהוב על כידון באמת. כשהוא עושה לאורח סיבוב בבית גיתם המחודש קשה להתעלם מהאור שיש לו בעיניים, מהבקיאות שהוא מפגין בכל פרט במבנה ומהשמחה שזה ממלא אותו. "הנושא של אדריכלות בבניין נורא קרוב לפרסום", הוא אומר, "זו קריאטיביות. בנדל"ן יש גם יציבות. יש עכשיו משבר בעולם, המניות טסות ימינה, שמאלה. אבל כשאני יושב על הבניין, העולם יכול לזוז לאן שהוא רוצה".

על-פי הגדרתו, כידון הוא "כלכלן בעסקים". לכן, כשבשנת 94' מכר את גיתם, "ידעתי שאנחנו צריכים להזיז את הכסף הזה למקום אחר. בחנתי מה המקומות היציבים ביותר והלכתי לנדל"ן. בשבילי זה דבר מרתק".

- אבל יש לך נדל"ן במקומות שעלולים להיות מסוכנים, ארה"ב למשל. המצב הכלכלי לא מהווה איום על העסקים שלך?

"להפך, זו בדיוק ההזדמנות. סוג הנכסים שאני רוכש שם הם נכסים דפנסיביים. אני לא הולך לפיתוח או למגורים. אני הולך לדברים הסולידיים ביותר, ועובדה, עשינו לפני שבועיים אקזיט ראשון והמשקיעים שלנו ראו ב-14 חודש 20% תשואה אחרי מס. אין דברים כאלה. ארה"ב היא הזדמנות מדהימה".

- כמה מתוך העסקים שלכם מהווה קבוצת הפרסום?

"בין רבע לשליש. יש לנו נדל"ן, טכנולוגיה והשקעות, אבל הדבר שנתן לי את הכול, שבנה אותי, הוא גיתם. לכן זו האהבה הישנה שאתה לא מרפה ממנה. בנדל"ן אני לא צריך כל יום לבוא וללטף את הבניין. אין לו את הסקסיות של הפרסום".

- אתה עדיין מרגיש פרסומאי?

"פעם הייתי חלוץ מרכזי בקבוצה, אחרי זה מאמן ועכשיו אני הבעלים של הקבוצה. היום אני מגדיר את עצמי כבעלים של קבוצת תקשורת. מכאן גדלתי, מכאן צמחתי. בנפש אני חושב שאני הרבה יותר יועץ שיווקי-עסקי. אף פעם לא הייתי הפרסומאי הקלאסי שאומר 'יאללה, בוא נעשה מודעה', אלא אחד שרואה את המהלך הכולל. הייתי יועץ שיווקי, ולכן היה לי קל ללכת גם לדברים נוספים".

- היום אתה יושב טוב במקום שאתה נמצא בו?

"לחלוטין. אם הצלחת, ואתה יושב רגוע, זה נהדר. גם כיו"ר איגוד הפרסום, אתה צריך לשבת במקום כזה ולבוא עם פרספקטיבות על החיים, לא להתלהם, לסדר את הדברים ולהבין שיש עוד כמה גוונים חוץ משחור-לבן. יש באמצע כל מיני דברים. אני חושב שהיום התוצאה מצוינת ואני בר מזל שהצליח לי".

"זה היה ניתוח השתלת לב, ריאות וכבד ביחד"

כידון מפרגן למנכ"לית שלו, מיכל המאירי: "מאז שהיא הגיעה המשרד גדל ב-80%. גזי קפלן אומר לי 'איזה מזל שהלכת, כי מיכל הרבה יותר טובה ממך'"

לפני 7 שנים הצליחו כידון ושותפו מושיק תאומים להפתיע את השוק, כשגייסו את מיכל המאירי, לשעבר סמנכ"ל השיווק בתשלובת החלב של תנובה ומי שחתומה על מהלכי ענק כמו החדרת יופלה לישראל, ומינו אותה למנכ"ל המשרד. המאירי הייתה אז מותג שיווקי מוביל, והשוק חשב על הצלחות במונחי אילן שילוח ומקאן, כלומר, לקחת משהו ולהגדיל ולהשביח אותו באופן דרמטי. המאירי הביאה איתה קצב וסגנון ניהולי שונה לחלוטין. העובדה שבאה למשרד שממילא נחשב גדול והיה על כן קושי להגדיל אותו עוד, בצירוף אישיות שונה מהמקובל בענף הפרסום, גרמו לכך שחלפו שנים שנים עד שהמינוי נחשב כהצלחה.

"זה עסק שבנוי על כישרון אישי", אומר כידון, "מושיק ואני ידענו שלא נעביר את זה לדור הבא. ידענו שבשלב מסוים זה חייב לעבור לניהול מקצועי. ראינו הרבה מאוד דור שני ודור שלישי שקבר את העסק. אמרנו לעצמנו שעד גיל 50 אנחנו מנהלים את העניינים, וכשהגעתי לגיל 48 התחלנו לחפש. ידענו שהכנסת מנכ"ל זו השתלת לב, ריאות וכבד ביחד - אם אתה טועה הפציינט מת".

- אתם באמת הרפיתם? נתתם לה לעשות הכול?

"זה קשה מאוד בשנה הראשונה. כאדם שהטלפון היה מחובר לו לראש, ופתאום הטלפון לא מצלצל, זה חלל לא פשוט. אבל אני איש שעובד עם אנשים, שנותן לאנשים, איש של שותפים ומנהל של מנהלים. אני מה שנקרא 'מוגדר' אצל מיכל, התפקיד שלי היום זה סמנכ"ל לתפקידים מיוחדים. כשיש משימה היא יודעת שבכל דבר היא יכולה לקרוא לי. החלפה של מנכ"ל במשרד פרסום זה תהליך של שנתיים.

בשבילי הזכייה הזאת השנה, בסוכנות של השנה, מי שזכה הם מיכל והצוות. זו תעודת הוקרה לכך שההשתלה של לב, ריאה וכבד עברה דור בצורה נפלאה".

- השוק לא תמיד ידע לפרגן לכם על המינוי

"מאז שמיכל הגיעה המשרד גדל ב-80%. זה מספר מטורף. בנוסף, מיכל הצליחה להיכנס ולשמר את הלקוחות האלה ברמת שביעות-רצון גבוהה, עד כדי כך שגזי קפלן אומר לי 'איזה מזל שהלכת, כי מיכל הרבה יותר טובה ממך'".

"אני בחרתי להחליף צד. גם מודי יכול"

אלדד יניב עונה להאשמות של מודי כידון נגדו: "קום מודי על הרגליים. פקח עיניים ותאמר לנוחי דנקנר וחבריו את האמת: חבר'ה, מספיק ודי"

"אני מבין את המתקפה של מודי כידון נגדי. גם אני הייתי עד לא מזמן משרתם של כל האדונים והטייקונים. מלכך פנכתם של כל משלמי הריטיינר. וזה, שכמו מודי, מתאגרף בעבורם ונשכב בשבילם על הגדר.

"אני בחרתי להחליף צד. להצטרף לצודקים. ומה שאני יכול, גם מודי יכול. קטן עליו.

"להסתכל לטייקונים בעיניהם המזוגגות ולומר להם: חברים, הגזמתם. יותר מדי זמן חגגתם. יותר מדי פאר. פחות מדי שילמתם מסים. יותר מדי נהניתם מהלוואות אינסופיות, וכשצריך היה להחזיר לציבור את מה שלקחתם מכספו לביתכם, תמיד ביקשתם שיוותרו לכם. שיתנו לכם 'תספורת', ובעברית: שלא תחויבו להחזיר את הכסף, אחרת תתמוטטו, תברחו לחו"ל ועוד כל מיני קשקושים.

"מודי כידון מספיק עשיר ומספיק חכם כדי להבין שגם לו כדאי להפסיק להיות סמרטוט כמו שאני הייתי בעצמי עד לא מזמן. מה שמותר לדפני ליף ולחברותיה וחבריה האמיצים מותר גם לו. קום מודי על הרגליים. נער את האבק. פקח עיניים ותאמר לנוחי דנקנר וחבריו את האמת: חבר'ה, מספיק ודי. בואו נתחבר מחדש לחברה הישראלית. המחאה צודקת. אנחנו, טעינו. ולכן צריך לעלות על הרכבת הצודקת הזו במהירות. גם לקחת עליה טרמפ, זה בסדר וצודק ומותר.

למודי יש מספיק כסף ומספיק שכל לומר זאת. האם יש לו די אומץ לתפוס בעצמו טרמפ על רכבת הצדק החברתי? מודי? האם שומע, עבור".