המסר של אובמה ליהודי ארה"ב

כשאביגדור ליברמן מעטיר שבחים על ברק אובמה, אין פלא שהפלסטינים ותומכיהם קוצפים על נשוא השבחים. נשיא ארה"ב נאם השבוע (ד') בפורום בינלאומי - העצרת הכללית של האו"ם - אבל אחד מקהלי היעד החשובים שלו היה מקומי מאוד: יהודי ארה"ב, שנאמנותם המסורתית למפלגה הדמוקרטית מתחילה להראות סימני שחיקה בתקופה הקריטית של הבחירות לנשיאות.

אובמה דיבר בהרחבה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל את בשורתו למאזיניו הפלסטיניים אפשר לסכם ב-16 מילים: שווייה שווייה, לאט לאט. התאזרו בסבלנות. אני יודע שאתם מתוסכלים. גם אני. אבל תנו כבוד לתהליך.

המסר המקביל שלו לבוחרים היהודים-אמריקנים היה: התעלמו מההשמצות שהרפובליקנים מטיחים בי; אין למדינת ישראל ידיד נאמן יותר מברק אובמה, והראיה, אחת מני רבות - הנאום הזה.

מוקשי הנעל

לא שלפלסטינים היו ציפיות גדולות. ארה"ב הרי מפעילה מכבש לחצים על חברות מועצת הביטחון, כדי לסכל יוזמה לצירוף מדינה פלסטינית כחברה מלאה באו"ם. אבל הם קיוו לשמוע שידור חוזר של התוואי לסיום הסכסוך, ששירטט אובמה בנאומו המפורסם במאי השנה, ובעיקר של קביעתו שגבולות 1967 צריכים לשמש בסיס לכל הסכם שלום עתידי בין ישראל לפלסטינים.

הם ציפו לשמוע את הביקורת האמריקנית המסורתית על ההתנחלויות, שנחשבות בלתי חוקיות בכל ממשלי ארה"ב מאז 1967. הם ייחלו לשמוע אזכור של מצוקות הפלסטינים. הייתה ציפייה שאובמה יקשור את שאיפת הפלסטינים למדינה עצמאית לאביב הערבי. לכל אלה לא היה זכר בנאום אובמה אתמול.

במקום זה, העולם שמע נאום פרו-ישראלי מובהק, שכאילו נתפר לפי הפרמטרים של הממשלה הנוכחית בישראל. אפילו נזיפה בפלסטינים, ש"אין קיצורי דרך לשלום" (קרי: תשכחו ממדינה באמצעות מועצת הביטחון), נכללה בו, ונהפכה, כמובן, לכותרת הראשית של הנאום.

בפמליית נתניהו התמוגגו מנחת. גם באייפ"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון. בצד הפלסטיני היו ביטויי זעם. מחמוד עבאס, נשיא הרשות, שהאזין לנאום באולם המליאה, הניח את מצחו על כף ידו, כאילו מתוך ייאוש. הפוליטיקאית הפלסטינית חנאן אשראווי אמרה שהנאום היה "אכזבה של ממש... זה היה כאילו עקרונות האביב הערבי ישימים לכל העמים הערביים ששואפים להשתחרר מעול משטר עריץ, אבל הם אינם ישימים לפלסטינים".

בניגוד למה שסבורים מגזרים מסוימים בציבור הישראלי וביהדות ארה"ב, אובמה מעולם לא היה אנטי-ישראלי. להיפך. שיתוף הפעולה הביטחוני, הצבאי והדיפלומטי בין שתי המדינות בשלוש שנת ממשלו מעולם לא היה חזק יותר (אהוד ברק אתמול: "אובמה הוא בעל ברית וידיד של ישראל. ממשלו נותן גיבוי לביטחון ישראל בצורה רחבה, מקיפה וחסרת תקדים. ישראל מעריכה זאת מאוד"). אבל חזונו של אובמה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנוגד לחשיבה ולאינסטינקטים של ראש ממשלת ישראל, מרבית חברי הקואליציה שלו וחלק מבוחריהם.

הניגודים האלה - בסוגיות ההתנחלויות, הגבולות, ובמשתמע ירושלים - שמסתננים בדרך כלל לנאומי אובמה בנושאי המזה"ת ("מוקשי נעל", כינה אותם פעם דיפלומט ישראלי), טוהרו מטקסט הנאום אתמול. במקום זאת, שמענו את המשפט הבא: "בואו נהיה כנים. ישראל מוקפת בשכנים שניהלו נגדה מלחמות חוזרות ונשנות... העם היהודי נושא על גבו מטען של מאות שנות גלות, רדיפות וזיכרונות של השואה, שבה שישה מיליון יהודים נטבחו פשוט בגלל היותם יהודים". לא היו התבטאויות על הסבל הפלסטיני, לאיזון, כפי שאובמה מקפיד לעשות בנאומיו.

"מדיניות שחצנית"

אחת הסיבות לשינוי הזה היא המלחמה המתעצמת בין דמוקרטים לרפובליקנים על הקול היהודי, שבמרכזה עומד אובמה עצמו. התבטאויותיו על ההסדר בין ישראל לפלסטינים הפכו אותו - ואת מפלגתו - למטרה נוחה לפוליטיקאים הרפובליקנים, שמתמודדים על מועמדות מפלגתם לנשיאות.

הנה ריק פרי, מושל טקסס והמתמודד המוביל, בנאום לפני תורמים יהודיים בניו יורק, שלשום: "מדיניות אובמה במזה"ת נאיבית, שחצנית, מוטעית ומסוכנת". ומיט רומני: "אובמה אחראי ליצירת אסון דיפלומטי מוחלט".

וההאשמות האלה נדבקות, בייחוד לאחר שאובמה הצליח להרגיז את נתניהו, וחלק מסוים מיהודי ישראל וארה"ב, באזכור גבולות 1967 כבסיס להסכם, במאי. פוליטיקאי רפובליקני אלמוני נבחר בשבוע שעבר בבחירות מיוחדות כציר לבית הנבחרים, ברוב של 78%, באזור בחירה יהודי בניו יורק שנמנה עם המחנה הדמוקרטי מ-1923.

ויש ירידה מודגשת בסקרים. 54% מיהודי ארה"ב היו מרוצים מביצועי אובמה כנשיא בספטמבר, בהשוואה ל-60% ביוני ול-68% במאי, לפי סקר של CNN. לפי סקר של סיינה קולג', באוגוסט, 49% מיהודי מדינת ניו יורק היו מרוצים מאובמה, בהשוואה ל-52% באוכלוסייה הכללית. ובה בעת ש-67% מהדמוקרטים במדינה מרוצים מביצועי אובמה, רק 49% מהדמוקרטים היהודים סוברים כך.

"התוצאות של אובמה בקרב היהודים צריכות להיות טובות יותר", אמר סטיב גרינברג, מסיינה קולג'. ואכן, זה צורך חיוני למפלגה הדמוקרטית. שיעורם של היהודים באוכלוסיית ארה"ב הוא 1.7%, אך ריכוזם בכמה מדינות מפתח - כניו יורק, אילינוי, פלורידה וקליפורניה - נותן להם משקל שחורג בהרבה ממשקלם היחסי באוכלוסייה. גם תרומות של יהודים למפלגה הדמוקרטית גדולות בהרבה ממשקלם היחסי.

החשש המשתק

אובמה לא שינה, קרוב לוודאי, את חזונו כיצד לעשות שלום בין ישראל לפלסטינים. הוא מבין שארה"ב לא תוכל לפרוץ דרך אם תוסיף להיראות כפטרון אוהד של ישראל - ולא כברוקר ללא משוא פנים. הוא עדיין סבור שגבולות 1967 צריכים להיות בסיס להסכם. אבל המשחקים הפוליטיים בוושינגטון, ובייחוד הבחירות הבאות, מסנדלים את חופש הפעולה שלו. מתברר שאובדן התמיכה של חלק מהיהודים האמריקנים חשוב בשלב זה לבית הלבן יותר מאובדן שארית האמון והרצון הטוב שהעולם הערבי עדיין רוחש לארה"ב.

דייוויד רותקופף, לשעבר פקיד בממשל קלינטון וכיום עמית מחקר בקרן קארנגי לשלום בינלאומי, אמר ל"ניו יורק טיימס" כי "נתניהו קלט את המצב הפוליטי בארה"ב באופן מושלם; רה"מ הבין שאובמה מודע לכך שהוא עלול לאבד חלק מבסיס התמיכה שלו, ושחשש זה מחשק אותו".

אובמה רואה אפוא בטון החדש של נאומו צורך טקטי לתיקון ביצועיו במגזר היהודי בארה"ב. יש כאלה שמחדדים את ההערכה הזו. כך צייץ מ.ג'. רוזנברג, בלוגר באתר הליברלי Media Matters, לאחר הנאום: "אובמה לאו"ם - הישראלים והיהודים סובלים. הפלסטינים לא כל כך. ליקוק מלא ללובי (היהודי)".