עונת הליקוקים בארה"ב החלה

זה התחיל כבר. עונת הבחירות המקדימות לנשיאות בעיצומה, ארבעה חודשים עד התחנה הראשונה, מסתמנים שני המובילים במפלגת האופוזיציה (לנשיא אין מתחרים במפלגתו). זה הזמן איפוא לפתוח את ההתמודדות השגרתית בשאלה מי-פרו-ישראלי-ממי. מושל טקסס, ריק פרי, השליך את מגבעת הקאובוי שלו אל הזירה. הוא אמר לקהל של חובשי כיפות בניו יורק (רמז: הם לא מוסלמים), שאם הוא יהיה נשיא הוא ימהר להכיר בריבונותה של ישראל על ירושלים המאוחדת. תרועות.

להלן תתפתח סדרת המאורעות הבאה: יריבו העיקרי של פרי במפלגה הרפובליקנית, מיט רומני, יצטרף אל משחק הפוקר הלא מתוחכם הזה ב-call, זאת אומרת השוואת הימורים. מישל באקמן, או ניוט גינגריץ', יצטרפו ב-call cold (למשל, הפסקת הסיוע לפלסטינים אם רשותם לא תכיר בירושלים-בירת-ישראל).

במופע האימים של פוליטיקת הליקוקים האמריקנית אפשר לצפות זו השנה ה-44. אם אינני טועה, הפעם הראשונה הייתה ב-1968, כאשר המועמד הפחות-פרו-ישראלי לנשיאות, ריצ'רד ניקסון, הבטיח מטוסי "פנטום" לישראל. ב-1984, שני הטוענים הדמוקרטיים, וולטר מונדייל וגארי הארט, הסכימו שצריך להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הואיל והתמודדו בבחירות המקדימות במדינת ניו יורק, שבה יש שיעור ההשתתפות היהודי הגבוה ביותר באמריקה, היה על כל אחד מהם להוכיח שהוא עוד יותר חובב ציון. הם התקוטטו איפוא בשאלה מי-הציע-ראשון-להעביר-את-השגרירות.

ג'ורג' בוש האב הבטיח להעביר אותה, ב-1988; ביל קלינטון הבטיח, ב-1992; בוש הבן הבטיח, ב-2000. אין פלא שהרחוב הירושלמי שבו שוכנת שגרירות ארה"ב נקרא על שם כל מעביריה.

ברצועת כתבי הקודש

בשביל מה הם עושים את זה? הלוא ממילא איש אינו מאמין להם, ואיש לא יתבע מהם ברצינות לעמוד בהבטחה. הנשיא ריק פרי יצטרך לפטר את חצי מחלקת המדינה כדי להגיע לשם, והוא לא יעשה כן.

הוא נוצרי מאמין מאוד, ואין טעם להעמיד בספק את כנות אמונתו. הוא בא מן הצד האוונגליסטי של הנצרות הפרוטסטנטית, זה הכורך את ישראל הקדומה ואת ישראל המודרנית זו בזו. פרי הכריז השבוע, שבתור נוצרי מאמין מצווה עליו לאהוב את ישראל. הוא מפרסם את יראת השמיים שלו, וחוזר ומפרסם אותה, כי כך מנצחים בבחירות מקדימות בתוך המפלגה הרפובליקנית.

ישראל כלולה בנוסחת הניצחון הזו, לא מפני שהיא תקנה לו אהדת יהודים. אין הרבה יהודים בצד הרפובליקני. אבל בין הרפובליקנים יש הרבה אוונגליסטים, המאמינים בכתבי הקודש כפשוטם. בהרבה מכנסיותיהם הקטנטנות, ב"רצועת כתבי הקודש" (Bible Belt) אפשר למצוא דגל ישראלי לצד דגל אמריקני. ישראל משתרבבת לדרשת יום א' של כוהן הדת המקומי גם בימים כתיקונם. הימים האלה אינם כתיקונם באמריקה באיזשהו מובן. כאשר מדינה פלסטינית מנסה לרקום עור וגידים בעצרת האו"ם, הפלח הפרו-ישראלי הגדול הזה מזדקף על רגליו האחוריות.

פרי הוא ממילא המועמד המועדף של האוונגליסטים. אם אינו צריך לצאת מגדרו כדי להבטיח את תמיכתם, אז בשביל מה הייתה נחוצה הכרזת ירושלים? תשובה קלה אחת היא שזה פשוט רפלקס של פיקת הברך. אתה עומד בחברת יהודים ניו יורקיים פחות או יותר בפעם הראשונה בחייך, קצת חנופה בעניין ירושלים טובה לחימום. באנגלית יש מילה לא נעימה לתיאור החנופה הזו, pandering, שתרגמתי למילה "ליקוק", אבל היא הרבה יותר מליקוק. היא ביטוי של זילות אנושית ופוליטית, אקט התבטלותו של פוליטיקאי לצורך בחירה. הוא יגיד כל מה שיידרש ממנו.

במקרה שלפנינו, זה גם ביטוי של זלזול בנשיא אובמה. מאז התפרסמו נתוני התעסוקה של חודש אוגוסט - אפס גידול במספר מקומות העבודה - פרי מכנה את אובמה "הנשיא אפס".

יש כאן איזה איש מבוגר?

בתחילת השבוע לבש הנשיא ארשת לא אופיינית כמעט כמו היה איזה מושל טקסני. הוא הודיע, כי יטיל וטו על כל ניסיון של הרפובליקנים לקצץ את הביטוח הלאומי ואת ביטוח הבריאות לקשישים ולמעוטי יכולת, אלא אם כן יסכימו להכביד את עול המסים על האמידים. הנשיא הזה הטעים בתשעת החודשים האחרונים את הצורך להתפשר עם יריבים פוליטיים. הגרעין הרעיוני הקשה של מפלגתו מאוכזב מאוד מוותרנותו. באיזו מידה של רצינות צריך איפוא להתייחס אל המטמורפוזה הזו?

בשבוע שעבר התפרסם ספר חדש, ביקורתי מאוד, על מדיניותו הכלכלית של אובמה בשלוש שנות נשיאותו. כתב אותו רון זאסקאיינד (זוסקינד), שידו רב לו בכתיבה על היסטוריה כלכלית (למשל, הביוגרפיות עבות הכרס של הבנקאים וורבורג ומורגן). הספר החדש כולל הרבה רכילות פנימית.

אחד הציטוטים הפיקנטיים ביותר מיוחס ללארי סאמרס, הפרופסור המבריק מאוניברסיטת הארוורד שהיה ראש צוות יועציו הכלכליים של אובמה עד תחילת השנה. סאמרס אמר, בחדרי חדרים, כי בבית הלבן "חסר פיקוח של אנשים מבוגרים... אצל ביל קלינטון זה לא היה קורה".

סאמרס הספיק להכחיש את הציטוט, אבל הוא מכאיב מאוד, מפני שברור למדי כי הנשיא מעד וחזר ומעד בשנה הראשונה, הקריטית לחלוטין, של נשיאותו. זאסקאיינד, המבקר את הנשיא משמאל, אומר עליו שהוא הגיע אל הבית הלבן כ"חובבן מבריק", ושילם מחיר כבד על חוסר ניסיונו בניהול כלשהו.

טיפת החמצן האחרונה

ראש ממשלת ישראל נוהג בימים האלה אבירות מיוחדת בנשיא המוחלש הזה. הוא אפילו עוזר לו קצת עם הרפובליקנים בבית הנבחרים, מפני שיש לו הרבה יותר השפעה עליהם ממה שיש לנשיא ארה"ב.

האם נשיא חלש טוב לישראל? לכאורה כן, בייחוד כאשר הוא דמוקרט הזקוק לתמיכה יהודית ערב בחירות, שבהן הוא יילחם על חייו הפוליטיים. אבל לא תמיד זה עובד כך.

לא היה חלש יותר מג'ורג' בוש האב ב-1992, שנת נשיאותו האחרונה, והוא היה מוכן להביא את היחסים עם ישראל עד קרע גלוי. כיוצא בזה גם ג'ימי קרטר, ב-1980.

הנשיא הזה אינו יכול עוד לסמוך ברצינות על פריצת דרך בענייני כלכלה בחודשים הבאים, כדי לשנות את המשוואה האלקטורלית. נשארת רק מדיניות החוץ.

ריצ'רד ניקסון היה לא פופולרי מאוד בתחילת השנה הרביעית של נשיאותו, 1972. אז הוא יצא אל מסעו המדהים לסין הקומוניסטית, והקערה התהפכה. ניקסון נבחר ברוב עצום שלא היה מעולם דוגמתו. יש הבדלים ניכרים בין 1972 ל-2012, אבל בעינו עומד האימפולס של נשיא במשבר פנימי לחפש נחמות בחו"ל, אולי לעשות שלום בין שבטים רחוקים, כדי להזכיר לאמריקנים מה יאה לו הנשיאות.

קדימה, דוחק בו ג'יימס קארוויל, היועץ הדמוקרטי המפורסם (זה שטבע את "זו הכלכלה, טמבל!"). תיכנס לפאניקה, הוא דוחק באובמה. תפטר את יועציך, תעשה משהו לכל הרוחות כדי להציל את נשיאותך.

קצת קשה להעלות על הדעת את אובמה קר-הרוח נכנס לפאניקה, אפילו אם היא קונסטרוקטיבית מאוד. הוא יישאר קר-רוח עד טיפת החמצן האחרונה בריאותיו הפוליטיות.