ההרפתקה של אבו מאזן

בעוד כמה ימים, בערב ראש השנה, רובנו ודאי נשכח את רגעי האימה שעברו עלינו השבוע. יהיה קשה לשחזר את שעות השידור והמלל שנשפך ולהאמין ששום דבר לא קרה. או"ם התגלה כשמום.

אולם עצרת האו"ם מעולם לא נראה מפחיד כמו השבוע. הנה אבו מאזן והעולם נגדנו, וזה רק עניין של רגע עד שמדינה פלסטינית מפחידה תקום ותבהיר לנו שהמלחמה בפתח. אבל זה לא קרה. האמריקנים הצילו אותנו, או יותר נכון, הצילו את הפלסטינים מאופוריה לא רצויה וממשבר עמוק עוד יותר בחברה הפלסטינית. אולי כעת, כשאין חשש מאירועי ספטמבר (שחולף לו בשקט מרגיז), אפשר לנסות להבין מה קרה לנו כאן.

ישראל, כמו תלמיד עצלן וננזף, נבהלה מהיוזמה הפלסטינית והחלה יורה לכל עבר איומים, תרחישים, טלפונים בהולים למדינות באפריקה ותחינה לכל מי שיכול "לעצור אותו". אבו מאזן הבין מכך שאחרי שנים שבהן היה במצב של אפרוח בלי נוצות, הנה ישראל והעולם יעניקו לו תעודת גבריות ללא עוררין.

אבל באו"ם, כמו בחיים, כמו במזרח התיכון, אין קיצורי דרך - לא לסבל ולא לכאב. מעגל הקסמים התקשורתי והקמפיינים סחררו את המערכת; בסוף הקיץ התברר שהמחאה החברתית לא "החזיקה את סוף עונת המלפפונים". בתרגום משפת התקשורת - קיץ משעמם ללא התרגשות חדשותית.

לחלל הזה נכנסו אבו מאזן, שנזכר שתהליך השלום תקוע וזה הזמן ללכת לבקש עזרה מהעולם, וישראל שהרימה לו להנחתה בכל תגובה וצעד. הרי לכם אייטם תקשורתי משובח. על גגות רמאללה ובאולפנים החגיגיים לא היה נעים לומר שלא קורה כלום. חוץ מלרדת לרחוב הפלסטיני ולעודד אלימות, עשינו הכול כדי שהאיומים יתממשו. בו בזמן פחדנו מעוד אינתיפאדה, אך זו לא באה. מדוע? כי הפרשנות לכל העניין הזה טמונה גם בכלכלה, גם בהיגיון של המזרח התיכון, ובעיקר בחוקי המציאות והזמן הזוחל של אזורנו, שבו התהליכים האמיתיים מתרחשים הרחק מעיני התקשורת.

אבו מאזן וחבורתו יזמו את הפנייה לאו"ם נגד דעת רבים ברחוב בחמאס וגם בקרב ההנהגה שלו עצמו, כמו סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני שמוגדר גם כלכלן ובונה פלסטין. הוא עסק בפיתוח מדהים של הגדה ובחניכת פרויקטים מדי יום בפועל, בשטח, לא כמו אבו מאזן - באוויר. זו הסיבה שהשטח, למרות האיומים, לא רצה ולא רוצה אינתיפאדה.

כך קרה שהרחוב הפלסטיני יצא ידי חובה בהפגנות תמיכה מאולצות והוכיח שאלימות היא לא דרכו. אם אבו מאזן היה משיג מהאו"ם מדינה, כמו ערפאת, הוא היה קוטע את הפיתוח הכלכלי בסבב אלים אמיתי ומתבקש. הפעם האמריקנים הצילו את הפלסטינים, וסלאם פיאד, שהתרחק מאור הזרקורים, נשם לרווחה: אפשר להמשיך לבנות את המדינה בסדר הבא - כלכלה, בניית תשתית ואז הכרזה.

המהלך הזה צריך להעיר את ישראל מהתרדמת ולגרום לפלסטינים לקיים סוג של חשבון נפש ולשאול שאלות כמו מה רוצה באמת ההנהגה הפלסטינית - שימור הסכסוך או תכלס, מדינה מתפקדת בשטח? האם אפשר להכריז על מדינה כשחצי מהעם בעזה נמצא תחת שלטון חמאס וקרוע מבחינה אידיאולוגית וחברתית? נראה שלא, גם אם יש ממשלת אחדות וירטואלית. האם אפשר להקים מדינה באו"ם בלי דיון על גבולותיה? גם על כך התשובה היא כנראה לא.

כפי שאמר הנשיא אובמה לפלסטינים, אין קיצורי דרך. אבו מאזן כל כך רצה אביב ערבי משלו, גם במחיר של משחק מסוכן באש. הוא חשב להקדים את האביב בטרם יתעוררו ויפנו כלפיו טענות על שחיתות ויוקר מחיה. אבל העובדות הן שגם בעולם הערבי האביב נראה יותר כערפל. האביב של אבו מאזן אמנם הנץ כמה ניצנים, אבל התברר כהרפתקה מיותרת יותר מאשר נחוצה לפלסטינים. הנה עוד סיבה לשמוח בחג ולצרוך מעט תקשורת.