באופן עקרוני, ראש השנה מייצג את הגירסה היהודית לכמיהה האנושית ש"יהיה טוב". אבל באופן פרדוקסלי, הוא דווקא מאשרר את העובדה שברוב הזמן רע לנו.
חז"ל גרסו כי העשיר הוא השמח בחלקו, יהודית רביץ שרה על כך שהאושר הוא הפשע המושלם, ואפילו מי שהלך על דרך השלילה טבע את הביטוי "גן עדן של שוטים" - כלומר רק שוטה גמור מסוגל להיות מאושר באמת.
בתרבות המערבית, כך נדמה, האושר הוא סכנה של ממש, כי הוא טומן בחובו שביעות-רצון עצמית עד כדי חוסר מעש.
דווקא אי-הנוחות שנגרמת כתוצאה מהשוואה של מצבך לזה של אחרים היא השמן על גלגלי השיטה. רק חשבו על כך שפעם אנשים (מלבד בני אצולה) לא ידעו מתי חל יום הולדתם. למה? בעיקר כי זה לא שינה לאף אחד: אם נולדת למשפחת איכרים, למשל - חזקה עליך שתצא לשדה ביום שבו תהיה חזק פיזית, תביא ילדים לעולם ביום שבו תהיה פורה, ולבסוף חוסנך הוא שיקבע מתי ואיך תמות.
בחברה הקפיטליסטית, לעומת זאת, יום ההולדת הוא הטקס החשוב ביותר: אם הילד חגג שנה ועדיין לא הולך - כדאי לפנות לרופא; אם בגיל 6 הוא עדיין אינו יודע לקרוא - מוטב לשלוח אותו לאבחון; בגיל 21 אתה כבר אמור לדעת מה תרצה ללמוד באוניברסיטה; בגיל 30, אם אתה עדיין סובל מרווקות, תתחיל לשמוע מההורים סיפורים על ההוא שהיה בן מחזור שלך בבית-הספר, ובן הדוד, שהוא בדיוק בן גילך, לא רק התחתן אלא כבר מצפה לילד הראשון. למעשה, מעבר לזה, העוגה והמתנות, אין ליום ההולדת שלנו שום מטרה אחרת מלבד לגרום לנו להשוות את עצמנו, לפחות פעם בשנה, לאנשים בני גילנו.
גם ראש השנה הוא יום שכזה, של ספירת מלאי מול רשימת התכנונים של ערב השנה שעברה. אבל כאן יש טוויסט. בראש השנה נוטים אפילו ציניקנים גמורים לראות את מחצית הכוס המלאה. אפשר שמדובר בתכונה יהודית שדומה מאוד לתכונה הישראלית של יום העצמאות - עצם העובדה שחלפה לה עוד שנה ואנחנו עדיין כאן, כאצבע בעיניהם של הגויים, הוא סוג של ניצחון קטן.
אבל אפשר שיש כאן יותר מזה. לרגע אחד אתה מביט סביבך, הילדים קרועים על טקס טבילת התפוח בדבש, והזיק השובב בעיניהם הוא עבורך סיבה להכול או תירוץ להכול. כך אתה מאמין באמת, או אולי רק משכנע את עצמך, כי בעוד חודש, אחרי אין-ספור ארוחות חג מועד ונופל, תהיה מוכן לשלוח את כולם לפנימייה באלסקה. ובכל זאת, אתה רוצה מאוד להאמין שיהיה טוב, ומוצא את עצמך נרגש עד כדי מליצה כשאתה מברך איזה מכר רחוק שמספר הנייד שלו נלחץ לך בטעות.
התחושה הזו היא סם ההרגעה החוקי, ואפשר שגם המסוכן מכולם. דווקא על רקע "יהיה טוב" בולטת כל-כך העובדה שברוב הזמן רע לנו. אולי רק נעמי שמר המנוחה קלטה עד כמה העובדה שאנחנו מברכים על הקיים מבליטה דווקא את הכמיהה שלנו לשינוי, ואיחלה לנו "שיפה ושונה תהא השנה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.