תשע"א הייתה צבועה שחור

א. זה תמיד היה שיא הערב, ובתור ילדים היינו מחכים לזה בסבלנות דרוכה. שלב התפוח בדבש, שתהיה שנה טובה ומתוקה; שלב הרימונים, שירבו זכויותינו כרימון; שלב הגזר, שייגזרו צרותינו; שלב הסלק, שיסתלקו שונאינו - את כל השלבים האלה היינו עוברים בלי שום בעיה, מה גם שאז לא היו לנו ממש צרות או שונאים, ודבר לא הטריד את מנוחתנו מלבד אותה דריכות סבלנית שבמסגרתה חיכינו לרגע שבו יוגש לשולחן ראשו של הדג. שנהיה לראש ולא לזנב.

דממה הייתה משתררת אז סביב השולחן החגיגי, וכל העיניים הופנו אל ראש השולחן. אף אחד מאיתנו לא העז לטעום, כמובן, אבל היינו מרותקים לסבא שלי, מחטט במזלג במוחו של הקרפיון, שולה משם בשלווה את מה שאפשר לאכול, לא שהיה שם מי יודע מה.

ראש הדג היה אמנם שיא הערב, כאמור, אבל בתוך כל שיא, כידוע, ישנו גם שיא כל השיאים - העין של הדג, כמובן. הוא היה מוציא אותה מארובתה, ולנגד עינינו המשתאות היה אוכל אותה בחיוך קטן של מי שיודע. לא היה כמו החיוך הקטן הזה של סבא שלי. אני עוד יכול לעצום עיניים ולדמיין את העין הקטנה, כולל הזנב הדק והרירי שהיה מחובר אליה, נשלפת מראש הדג ונבלעת.

מדובר בסוג של זיכרון קולקטיבי להרבה ילדים אשכנזים, כך למדתי במסגרת התחקיר המעמיק שערכתי לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה, זיכרון מהימים היפים ההם, כשסבא היה סבא. גם לילדיי יש סבים שניים, עד 120, וסבים לא רעים בכלל אם יורשה לי להעיד על עיסתי, ובכל זאת אף אחד מהם לא ישלה עין דג מארובתה בארוחת החג לנגד עיניהם המשתאות של ילדיי.

רבים מאיתנו היו בוחרים ודאי במילה אחרת שאינה השתאות. התחקיר המעמיק שערכתי העלה שלא מעט מאלה שהיו פעם ילדים זוכרים את האירוע כסוג של טראומה, שלא לומר גועל, אירוע שדחף רבים מאיתנו אפילו אל חיק הצמחונות, שלא נדע.

אבל לא אני. מבחינתי היה מדובר בהשתאות של ממש. מילה אהובה עליי במיוחד, השתאות, מילה הכוללת בחובה את הפליאה והתדהמה, את התימהון ואת ההערצה. וואו, תראו את הסבא הזה שלי, חשבתי לעצמי, שום דבר לא מפחיד אותו, ואין דבר שעומד בינו לבין רוח החג. הוא יכול אפילו לעין הדג. אפילו לאבא שלי אין אומץ, גם לא לאף אחד מהדודים. עובדה שסבתא הכינה רק אחד. היא הכינה בכל שנה רק ראש אחד, שהיה מיועד לראש השבט. לא אכחיש, גם אני חשתי מעט מן הגועל (ראו סעיף זנב דק ורירי), אבל ההתפעלות הייתה גדולה הימנה.

הרי ממה נפשך. כל אחד יכול לטבול תפוח בדבש, וכל אחד יכול לאכול סלק או גזר או מה שנהוג בעדה שלו; כל אלה הם קלי-קלות, משחקים של ילדים. אבל רק הצ'יף, השאמאן, זקן השבט, הסב הגדול, רק הוא יכול להחדיר מזלג אל חלון נשמתו של הדג הגדול וערוף הראש אל מול עיני נכדיו המשתאים, ההמומים.

היה בזה משהו קמאי. כמעט אפריקאי, הייתי אומר. במקרה שלי הייתה זו בני-ברק או ירושלים, אבל את הלמות תופי הטם-טם, כך נדמה, ניתן היה לשמוע עד לשם. השבט היהודי אמר את דברו גם השנה: שנהיה לראש ולא לזנב.

נער הייתי וגם זקנתי, והמון דברים אכלתי מאז. לבבות ואשכים, מוחות ועטינים, שלא לומר שלל שרצים וחרקים, לא עלינו. את איברי המין של קיפוד הים שליתי בכפית קטנה בצרפת, ועל לחם מרחתי מין ממרח חגבים במלאווי. יש בזה המון פרוטאין. אבל עין של דג, לשם עוד לא הגעתי, וכנראה שלא אגיע לעולם.

אז זה, בין השאר, ראש השנה שלי. שתהיה לכם שנה טובה, קוראות וקוראים יקרים, שתהיו לראש, או לזנב, מה שמתאים לכם, לי לא ממש אכפת, כל עוד הדג הזה, המטפורי, שוחה נגד הזרם. והזרם - אתם יודעים מה אני חושב על הזרם: כרגע הוא נראה די עכור, והוא זורם למקומות לא ממש טובים.

המחאה החברתית אמנם צבעה את הסיפא של השנה הזו בצבעים יפים מאוד, לדידי לפחות, אבל מרבית תשע"א הייתה צבועה שחור, חברתית וכלכלית, וגם סופה, עם הפלסטינים והאו"ם וכל זה, לא ממש מבשר טובות.

ב. האמת - וזה מאמר מוסגר - היא שכל המסר הזה של להיות לראש ולא לזנב, בהקשר של הדג לפחות, תמיד עמד בסתירה לכמה מהמסרים האחרים שניסו לחנך אותי לאורם.

כבר בתור ילד ניסיתי ליישב בראשי את העניין של להיות לראש ולא לזנב עם העניין שעדיף להיות זנב לאריות מאשר לראש לשועלים, שלא לדבר על הסתירה הכמעט בלתי נסבלת עם העניין הקטן הזה שהדג מסריח מהראש. אם הוא מסריח מהראש, למה שלא נרצה להיות זנב?

כל זה מאוד בלבל אותי בשנים הראשונות שלי. בראש השנה הם אומרים לי להיות לראש ולא לזנב, אבל בשאר הזמן הם אומרים לי להיות באמצע, במובן הטוב של המילה. לא לרוץ ראשון, לא להיות גיבור, לא להיות ראש ולא להיות זנב. אז מה אתם רוצים?

קשה לגדול. הגדילה היא ניסיונות בלתי פוסקים ובלתי אפשריים ליישב בין מסרים סותרים, סתירות שאינן מתיישבות, שלפעמים הן סתירות שאינן סתירות כלל ועיקר.

מתי אתה יודע שהתבגרת? כשאתה מבין שיש סתירות שאין ליישב, שיש קלקולים שאין לתקן, שאתה יכול להיות פעם זנב, פעם ראש, פעם לב, ששועלים יכולים להיות אריות, שאריות יכולים להיות דגים, ושבכל מקרה הזנב יכול להיות הראש אם נוסעים ברברס.

כמעט שאין סתירות, יש רק פרספקטיבות, יש רק נרטיב, וזוהי כנראה אמת מוחלטת. אפשר היה להיתקל באמת המוחלטת הזו בסוף השבוע שעבר באו"ם, עת נתניהו ועבאס נאמו איש-איש את נאומו ההיסטורי.

ג. ובכל זאת, אם אנחנו כבר בענייני הדג המסריח מהראש, השבוע נוכחנו שגם זה כנראה נכון, לפחות בכל מה שקשור בדגים הגדולים והשמנים של המשק הישראלי. השבוע התבשרנו על חקירתם בחשד להעלמת מידע של קברניטי תנובה, ובכלל, זה שנים שהחברה הזו מחביאה מידע שולי כמו הדוחות הכספיים שלה.

אין ספק, תנובה היא מהמצטיינים בעניין הזה של הריח הרע. אנחנו עדיין זוכרים איך הלכו לטובת העם והורידו את מחירי הקוטג', תוך שהם מעלים את מחירי שאר המוצרים.

למדנו גם על הרשתות הגדולות. איך הן מעלות את המחירים לחג אחרי שהעיתונים פרסמו את הסקרים שלהם על סלי הקניות. חלק מהמוצרים עלו בשיעור של מאות אחוזים, וזאת בלי קשר למחיר האמיתי שלהם. הפרשה המרתיחה הזו, סירחונה נודף עד למרחוק. במה מדובר פה, חברות וחברים, אם לא בהונאה, או לכל הפחות בגניבת דעת?

אני קורא את תגובותיהם של רמי לוי, של שופרסל ושל מגה בול. ראו את הדגים השמנים האלה: כשהעיתון מוצא באחד הסקרים שלו שהם זולים ב-3 אגורות - הם מפרסמים את הסקר הזה בכל מקום. כשהעיתון מוצא כמה ימים אחר-כך שהם משקרים - פתאום הם לא מכירים את העיתון, לא שמעו על הסקרים, לא יודעים שיש חגים.

זה פשוט מרתיח. וזה עוד בלי לדבר על מה שהתברר לנו בשבועות האחרונים, שהם גובים מחירים גבוהים יותר בפריפריה. אם זה לא סירחון, אני לא יודע סירחון מהו. אני תמיד תמה על האנשים האלה ואיך יש להם האומץ להראות את פניהם בציבור.

ד. אבל עכשיו חג, ורוח החג מצווה עלינו להיות אופטימיים. אז בסדר, בואו ננסה את זה: מי ייתן ובשנה הבאה נהיה כולנו דגים טובים יותר, ושהים יהיה נקי יותר, ושכל הדייגים האלה, הקמים עלינו לכלותינו מבפנים ומבחוץ, יסתלקו כמו צרותינו כולן.

מי ייתן ורוח טובה תמשיך לנשוב במפרשינו, שהשמש תזרח תמיד בגבינו, ושכל האנשים האלה שדובר בהם - סוחרים ופוליטיקאים - יפסיקו לרמות אותנו השנה. ועל זה נאמר: כן, בטח.

 דרור פויר

הרהור

מתי אתה יודע שהתבגרת? כשאתה מבין שיש סתירות שאין ליישב, שאתה יכול להיות פעם זנב, פעם ראש, פעם לב.