מדינה ללא ספורטאים

בשבועות האחרונים של תשע"א עסקה התקשורת בניסיון לאבחן את הבעיות בספורט הישראלי. הניסיון המחודש להבין איפה נעוצים בדיוק שורשי המשבר במעבר מהמשרדים הממוזגים של ההיי-טק לבגדי ספורט, נעשה כמובן על רקע הכישלונות של נבחרות הכדורגל והכדורסל באירופה ושל האתלטים באליפות העולם. מי שרוצה יכול להוסיף גם את הצניחה של נבחרת הדייויס שלנו לדרג השני.

ובכן, ערב פתיחת השנה החדשה אפשר לומר בפשטות שהבעיה של הספורט הישראלי שמתבטאת בשפיץ, מתחילה ממקום נמוך יותר: בסיס הפירמידה ממשיך להיות רעוע. ואין סימני שיפור. מספרם הכולל של ספורטאי ישראל נשאר די קבוע לאורך העשור האחרון, זאת בשעה שנרשם גידול של 20% בתושבי המדינה בתקופת הזמן האמורה. כלומר, המספר היחסי של הספורטאים באוכלוסייה הולך ופוחת.

מנתונים רשמיים שהגיעו לידי "גלובס", עולה כי כמות הספורטאים הרשומים בישראל ומתחרים באופן קבוע במסגרת מאוגדת עומד על 67,462 בלבד, המהווים פחות מאחוז אחד מכלל האוכלוסייה. אם לוקחים בחשבון שמתוך הסך הכולל כ-5,900 הם "ספורטאי כורסה" כברידג' (4,594 ספורטאים) ושחמט (1,305), המצב עוד פחות מעודד.

כשמנסים להבין עד כמה הבסיס הספורטיבי הוא צר, אפשר לקחת לדוגמה את האתלטיקה - הבסיס הטהור ביותר לפעילות גופנית: ארבעת הספורטאים שייצגו את ישראל באליפות העולם בחודש שעבר בדרום קוריאה, מהווים כ-5% מכלל האתלטים בישראל. ואם לוקחים את אותם 807 אתלטים בלבד שפעילים בישראל, ומחלקים אותם לעשרות התמחויות ספציפיות (מאחר שקופץ לגובה הוא תחום אחר לגמרי מריצת 1,500) - אז כמה קופצים לגובה או לרוחק יש כאן בפועל? בודדים.

ישראל של שנת 2011 היא מדינת כדורסל וכדורגל. 57% מכלל העוסקים בספורט תחרותי בישראל הם בענפי הכדורגל והכדורסל. היתר (כ-28.7 אלף) מחולקים על-פני כ-60 ענפים נוספים, כולל חמישה ענפים שמתקיימים במחתרת עם פחות מ-50 ספורטאים פעילים. האם מיעוט בבסיס הפירמידה יכול תמיד להוות תירוץ לחוסר הצלחה? כנראה שלא. ענף השייט מייצר אלופי עולם ואלופים אולימפיים, למרות שרק 392 ספורטאים תחרותיים בישראל פועלים בו, והוא מדורג במקום ה-32 בלבד מבחינת כמות ספורטאים. שמונה ספורטאים יצגו החודש את ישראל באליפות אירופה בגלישה בדגם ניל-פרייד (ארבעה גברים וארבע נשים), מחציתם הגיעו לשיוט המדליות. לי קורזיץ, שזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה, היא אחת מבין 26 (!) ספורטאיות בוגרות בלבד שפעילות בענף. מכאן, שהצבת היעדים ההישגיים, מגובה בתכנון האימונים ואיתור בעלי הפוטנציאל - טוב יותר מאשר בכל איגוד אחר בארץ.

 כמות הספורטאים הפעילים בישראל

הכדורגל (23,121 ספורטאים) והכדורסל (15,487), שממשיכים להוביל את ענפי הספורט בישראל, מראים שהחשיפה התקשורתית והעניין הגדול שיש לענפים אלו באים לביטוי גם בשטח. ההבדל העיקרי בין שני הענפים הפופולאריים בישראל הוא בפילוח המגדרי שלהם: בעוד ששיעור הנשים המשחקות (החל מגיל 12) מגיע ל-20% מסך השחקנים בענף, בכדורגל שיעור הנשים הוא רק 2.5% מסך הפעילים. זו גם הסיבה לכך שנבחרת הנשים בכדורסל העפילה פעם שלישית ברציפות לאליפות אירופה, ואילו נבחרת הנשים בכדורגל קיימת אך נפקדת.

ההבדלים המגדריים משמעותיים גם בבחינת התמונה הכוללת: כ-80% מכלל הספורטאים התחרותיים בישראל הם גברים, ורק 20% נשים. בגילאים הצעירים היחס מעוות עוד יותר: על כל נערה אחת שעוסקת בספורט תחרותי בישראל, יש כ-6 נערים פעילים.

***

האם מודל לחיקוי כשחר פאר הצליחה לסחוף אחריה אלפי בנות לענף ספורט שלה? לא. פחות מ-600 טניסאיות רשומות יש בישראל; ג'ודו, אולי הענף התחרותי האישי הכי מצליח בישראל ב-20 השנים האחרונות, מושך 142 ספורטאיות בלבד (מתוכן 50 נערות).

באופן די מפתיע, הישראלים שהולכים פחות ופחות לענפים הפופולאריים נמשכים בחסות האיגודים השונים דווקא לפעילויות אזוטריות יותר - למשל, 594 שחקני קריקט יש בישראל, או 523 אנשים שמתחרים בכדורת דשא, ואפילו 345 ספורטאים שמתחרים במשיכת חבל - מספר מקביל פחות או יותר לכמות העוסקים בענף השיט עתיר ההצלחות.

מה עוד אפשר ללמוד על הספורטאי הישראלי: למשל, שהוא מעדיף להיות עממי, ללא מסגרת לוחצת ומחייבת. כך למשל ענפים שנראה כי רמת הפעילות שלהם גדלה בקרב האזרחים בישראל, כמו רכיבה על אופניים וטריאתלון, כמעט ולא שינו את מספר הפעילים שלהם. רכיבת האופניים, על אף שאלפים רוכבים בצדי הכבישים או במסלולים כחלק מרכיבת שטח, ואף מוכנים להוציא על הספורט הזה סכומי עתק, היא עדיין ענף שאנשים מעדיפים לעשות אותו באופן חובבני. השורה התחתונה: מכל סצנת האופניים "המפותחת" בישראל, נותרו 470 ספורטאים בלבד שעושים זאת באופן מאוגד ותחרותי.

***

וכך, ערב תשע"ב, במקום להשקיע אנרגיה בהסברים על עוד כישלון של ספורטאי ישראלי ב"בעיה מנטאלית" או ב"חוסר טכניקה בניצול מצבים ליד השער" - אולי הגיע הזמן שראשי הספורט במדינה יפנו את האנרגיה ואת המשאבים בניסיון לצרף עוד אחוז אחד מהאוכלוסייה לעסוק בספורט תחרותי.

שני אחוזים של ספורטאים פעילים מכלל האוכלוסייה אמנם עדיין מהווים שיעור פעילות שתואם מדינת עולם שלישי. אבל כדאי שנתחיל ממשהו.