פרופ' מיכאל שלו: "טרכטנברג לא עונה על הדרישה לצדק חברתי"

מהיום שהמחאה ההמונית של קיץ 2011 אימצה את התביעה ל"צדק חברתי", היא הפכה להיות יותר מביטוי לתסכול של מעמדות הביניים. מתחילתה, המחאה הביעה כעס נגד הרשויות ש"חולבות" אזרחים באמצעות המסים והמחירים שבשליטתן, בזמן שהעסקים המונופוליסטיים הפרטיים חולבים את הצרכנים.

אולם עד מהרה התווספה תביעה נוספת למחאה - דרישה חד-משמעית שהמדינה תקבל ותממש את אחריותה על הבטחת רמת ואיכות החיים של הציבור, בעיקר, אך לא רק, בקרב מגזרים חלשים יותר. כלומר, על המדינה לקדם את הסולידריות החברתית ע"י צמצום הפערים הכלכליים העמוקים שנוצרו בארץ בעשורים האחרונים.

ועדת טרכטנברג לוקחת ברצינות את הכעס הציבורי נגד שתי המחלבות - הממשלתית והעסקית. הוועדה תתבוע מהמדינה לחסוך במשק שלה (תקציב הביטחון), ולבטל או לצמצם הקלות ומפלטי מס שמנוצלים ע"י בעלי הכנסות גבוהות. מעל הכול, נראה שהוועדה דורשת מהמדינה להנחיל כללי התנהגות תקינים על הסקטור העסקי, שימנעו את ניצול הצרכנים.

בכך מגלה הוועדה כי היא נותנת אמון מלא ותמים בשווקים תחרותיים ויעילים, כמו גם ביכולתה של המדינה לחולל תחרותיות ויעילות ע"י פעילות רגולטורית נמרצת.

גם אם המדינה הרגולטורית שטרכטנברג חפץ בה, תתממש ותצליח, לא יהיה בכך מענה לחתירה לצדק חברתי, שהפכה את התסיסה הציבורית למחאה חברתית. המוחים דרשו אקטיביזם מסוג אחר - של מדינת רווחה - לנוכח אי-השוויון העמוק. שכלול שווקים לא יוכל לתרום הרבה לפתרון הבעיה הזו. לדוגמה, אין בשוק הון תחרותי כדי להבטיח את ערכם של כספי הפנסיה שמושקעים בו, ויש בתחרות גם סכנות. באופן אירוני, ניתן לומר, כי המשבר הפיננסי העולמי פסח על ישראל גם משום שיש לנו בנקים שמנים ושמרניים. שווקים חופשיים הם בלתי-יציבים ולא-שוויוניים מטבעם. אך זה עדיין לא אומר שאפשר או צריך לוותר על מנגנון השוק.

סלחנות כלפי הטייקונים

המסקנה הראויה היא, שעל-מנת לשרת את האינטרס של מרבית האוכלוסייה, ולא רק של עילית קטנה של עשירים והיפר-עשירים, נחוצים מנגנונים שמטרתם המפורשת היא לרכך את כוחות השוק. מנגנונים אלה הם מדינת הרווחה וארגונים שמייצגים אינטרסים חברתיים.

הצורך במתן קונטרה לשוק החופשי בולט במיוחד ביחס לשוק העבודה, שמשום מה פסחו עליו המלצות ועדת טרכטנברג שפורסמו עד כה. לא זו בלבד, חתירת הוועדה לייעול שוק המוצרים והשירותים עלולה להחמיר את אי-השוויון בהכנסות. בהיעדר חוקי עבודה אפקטיביים, ארגוני עובדים חזקים, והבטחת מינימום ראוי של הכנסה ע"י המדינה, הגברת התחרות בין מעסיקים עלולה להביא מצטרפים חדשים לרבבות העובדים שמקבלים שכר נמוך והם משוללי זכויות סוציאליות.

חשוב להבין: בעיית אי-השוויון הכלכלי בישראל נובעת לא רק מהסלחנות של המדינה כלפי הטייקונים והשכבות האמידות שמתחתם. בקצה השני של הפערים נמצאים עובדים המשתכרים שכר נמוך. זאת ועוד, דגש על הבזבזנות של המדינה בתחום הביטחון מסיט את תשומת-לבנו ממאמצי החיסכון הכבירים של המדינה בתחום התעסוקה. במשך עשרות שנים מיקור-חוץ של שירותים ציבוריים וייבוש תקנים בסקטור הציבורי צמצמו את האפשרויות של העובדים להתפרנס בכבוד. ייתכן, שהפרטות אלו חסכו כסף לאוצר המדינה, אך בה בעת הן העשירו יזמים פרטיים והכריחו עובדים רבים - לרבות אקדמאים, דוגמת העובדים הסוציאליים - להסתפק במועט.

המסקנה היא, שלצד הצעדים שטרכטנברג מציע, הכרחיים צעדים משלימים שיהפכו לחלק מהמגמה של הטלת אחריות ציבורית על האזרח ועל השווקים הכלכליים. האחריות החברתית של המדינה אינה יכולה לעצור בהבטחת היעילות של השוק הפרטי, אלא היא חייבת לכלול תפקיד מרכזי של המדינה - ספקית של שירותים ציבוריים וביטחון כלכלי לאזרחיה, כמו גם מעסיקה למופת.

* הכותב הוא פרופסור לסוציולוגיה ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, וראש תחום המדיניות החברתית במרכז טאוב