מספיק להתגאות בתקציב הדו-שנתי

"ההיסטוריה של הכלכלה הישראלית תתחלק לשתי תקופות: לפני ועדת הריכוזיות ואחר ועדת הריכוזיות" (שר האוצר יובל שטייניץ בשבוע שעבר).

מוזר מאוד. עד לאחרונה חשבנו שההיסטוריה של הכלכלה הישראלית מתחלקת לשתי תקופות: לפני שעבר הבייבי של שטייניץ, התקציב הדו-שנתי, ואחריו. כעת מתברר שעל ההישג הגדול של תקציב הדו-שנתי מאפיל ההישג הענק של מסקנות ועדת הריכוזיות. או שאולי מוטב לומר שההיסטוריה מתחלקת לשניים - לפני שמונה ד"ר שטייניץ, פילוסוף במקצועו, לתפקיד שר האוצר ואחרי שמונה לתפקיד.

הבעיה עם שטייניץ היא חוסר המודעות העצמית שלו. שר האוצר לקח את התקציב הדו-שנתי, אירוע טכני במהותו, והפך אותו לליבת החשיבה הכלכלית שלו. הסבירו לו שזו סיכון, כי קשה מאוד להסתכל שנתיים קדימה. אבל שטייניץ, כמו שטייניץ, התעקש ולא עוד אלא שהפך את עיקשותו לדגל והחל להציג את התקציב הדו-שנתי כגדול הישגיו.

כשלעצמו אין רע בתקציב דו-שנתי. הבעיה נובעת מהמציאות המשתנה, ובישראל היא משתנה באופן תדיר במיוחד. וכך אנו מגיעים למחצית השנייה של השנה הראשונה לתקציב הדו-שנתי, והתקציב של 2012, הנחות היסוד שלו, המספרים העיקריים בו, כבר לא רלוונטיים. הפעם האחרונה שזה קרה לנו הייתה בשנת 2002 וזה נגמר רע.

מאז שנבנה התקציב העולם השתנה. המערב במשבר, ישראל בעיצומה של מחאה חברתית, הסביבה הגיאו-פוליטית התהפכה על פיה, הצמיחה הצפויה בשנה הבאה תואט והתוצאה של כל אלו - המספרים העיקריים בתקציב - צמיחה, גירעון, יעדי הכנסה, כבר לא קשורים למציאות. בקיץ 2010 כשהתקציב יצא לדרך הם היו התחזית הטובה ביותר שמשרד האוצר יכול היה לנפק. בסתיו 2011 ברור שבינם למציאות נפתח פער שהופך את תקציב 2012, המחצית השנייה של התקציב הדו-שנתי המפורסם, לחלום באספמיה.

שוחחנו השבוע בכנס קרן המטבע בוושינגטון עם גורם כלכלי בכיר, ממלכתי ומאופק. הוא לא היה רגוע. חלק ניכר מהדברים שאמר על שטייניץ פשוט אינם ראויים לדפוס. קשה לחזות תקציב שנה קדימה, קשה מאוד לחזות שנתיים קדימה, הוא אמר לנו. אמרו את זה לשטייניץ, הוא סיפר, אבל שטייניץ התעקש. עכשיו ישראל תקועה עם תקציב לא רלוונטי שלא נותן מענה לאתגרים המידיים ושהפרמטרים בו לא מחוברים למציאות.

ניקח למשל את הגירעון. במקור נקבע שישראל תצמצם את הגירעון בשנת 2012 מ-3% ל-2%. הבעיה היא שבשני צדדיו - ההוצאה וההכנסה, אין קשר בין התקציב שנבנה לפני שנה למציאות של 2012. ההכנסות נגזרות ממסים ואלו נגזרים מהצמיחה. שיעורי הצמיחה החזויים לשנת 2012 במגמת ירידה. מסביבה של 4% ומעלה ירדנו ל-3.2% (תחזית בנק ישראל), 3.6% (תחזית קרן המטבע) או 3.5% (תחזית בנק הפועלים). זאת ועוד. הניסיון מראה שבזמן האטה, תחזיות הצמיחה הולכות ומתכווצות.

לבנק ישראל יש שקף נהדר, אותו הציג הנגיד בשבוע שעבר. השקף מציג את הקשר בין הצמיחה בעולם, הסחר העולמי, היצוא הישראלי והתמ"ג, ומראה מה קורה לתוצר של ישראל כאשר הצמיחה בעולם יורדת. עכשיו הצמיחה בעולם מתחילה לרדת וזה אומר שהנחות צד ההכנסה של התקציב לא יתממשו. בצד ההוצאה יש לנו את המחאה החברתית שעשויה להוביל להגדלת ההוצאה למטרות חברתיות, ועוד לא דיברנו על ההיבט הביטחוני. לכן לגירעון של 2%, החזוי בתקציב 2012, אין משמעות וכך גם לפרמטרים מרכזיים אחרים בתקציב.

ולגורם הבכיר הייתה עוד אמירה. "למה שטייניץ ממשיך להתגאות בשיעור הצמיחה הגבוה של ישראל מול המערב ולא קולט את עניין הצמיחה לנפש?", הוא אומר בתסכול - "נכון, ישראל צומחת בשיעור של מעל 3% וזה אכן השיעור הגבוה במדינות המפותחות, אבל לישראל שיעור גידול אוכלוסייה של 1.7%, שאף הוא הגבוה במערב וכשמקזזים מתקבלת צמיחה של בערך 1.5%, שזה במקרה הטוב, כמו במערב".

אבל למה ששטייניץ ייתן לעובדות לקלקל לו סיפור יפה. בדיוק כמו שהוא מספר לנו בפאתוס שהתקציב הדו-שנתי, או שוועדת הריכוזיות, הם ההישגים הגדולים ביותר של הכלכלה הישראלית, וכמובן שלו.