המספרים של אל על זועקים לשמיים

פעמים רבות נוטים פרשנים כלכליים לעשות שימוש פופוליסטי בנתוני שכר הבכירים, אבל במקרה של אל על נתוני השכר זועקים לשמיים. מבדיקת "גלובס" עולה כי בשנים 2005-2010 עמדה עלות שכר חמשת הבכירים בחברה על יותר מ-100 מיליון שקל. זאת בשעה שבשלוש מתוך שש השנים הללו רשמה אל על הפסדים כבדים, שקיזזו את רווחי השנים הטובות (עוד בטרם ההפסד העצום של השנה הנוכחית). מדובר בסכום הכפול מסך הדיבידנד שחילקה אל על לבעלי המניות שלה מאז הונפקה.

הנתונים הללו מחייבים לשאול על מה ולמה. מדוע חברה שתוצאותיה מושפעות בעיקר מגורמים חיצוניים (מחיר הנפט, שער הדולר, תחרות) צריכה לשלם למנהליה סכומים כה גבוהים, שחלק עיקרי מתוכם הוא בונוס הנגזר מהרווחים? והרי השפעתם של אותם מנהלים על רווחי החברה היא מינורית.

השאלה מתחדדת כשבוחנים את תוצאות אל על לאורך זמן. בחינה כזו מגלה כי את הרווח הגבוה ביותר מאז הנפקתה רשמה חברת התעופה בשנת 2003, שנת ההנפקה שבה נוהלה עדיין כחברה ממשלתית. עלות שכר חמשת הבכירים של אל על באותה שנה עמדה על כ-3 מיליון שקל בלבד, לעומת עלות שכר מצרפית של כ-26 מיליון שקל בשנה החולפת (בה נרשם רווח נמוך יותר).

כך, גם אם בהרבה מובנים נותרה אל על חברה בעלת מאפיינים "הסתדרותיים" גם לאחר הנפקתה בבורסה (פועל יוצא של ועד עובדים חזק במיוחד), בנושא אחד - מתן שכר והטבות מופרזות למנהלים, ובעיקר לעומד בראשה - היא הפכה לחלוץ ההולך לפני המחנה הקפיטליסטי.

לא למדו מהניסיון המר

המנכ"ל הקודם של אל על, חיים רומנו, זכה להסכם העסקה שכלל בונוס מתוצאות ה-EBITDA של החברה, כלומר רווח ללא פחת, ריבית, מס והפחתות.

כתוצאה מכך קיבל רומנו בונוסים שמנים גם בשנים שבהן אל על רשמה הפסדים בשורה התחתונה. בסך הכל הוא גרף 41 מיליון שקל בשכר ובמענקים במהלך חמש שנות כהונתו, בשעה שהמשקיעים במניות אל על איבדו בתקופה זו כשני שלישים מהשקעתם.

הניסיון המר שחוותה אל על עם רומנו לא מנע מבעלי השליטה בה, האחים בורוביץ', לחתום על הסכם העסקה מפנק במיוחד גם עם מחליפו, אליעזר שקדי. שקדי הוא אמנם מפקד מהולל לשעבר שעמד בראש בחיל האוויר, אך הוא חסר ניסיון בניהול אזרחי.

למרות זאת, על פי תנאי העסקתו, הוא זכאי למענק בגובה 2% מהרווח הנקי לפני מס, בנוסף לשכר חודשי של 115 אלף שקל ואופציות הניתנות למימוש לכ-1.9% מהון המניות של החברה.

גם מבלי להכיר את יחסי העבודה באל על לעומק, נדמה שלא יהיה זה הימור גדול מדי לקבוע שהבעיה הגדולה ביותר שתעמוד בפני שקדי בבואו להנחיל כעת תוכנית התייעלות לחברה המפסידה, לא תהיה היעדר ניסיון ניהולי או ועד העובדים המיליטנטי.

הבעיה תהיה תנאי ההעסקה הנדיבים שהצליח לסדר לעצמו (גם אם העביר מחצית מהמענק השנתי לו היה זכאי אשתקד לקרן מצוינות לעובדים). כי איך יכול מנכ"ל - מוכשר ואיכותי ככל שיהיה - להסתכל בעיניים של עובדיו, חלקם טייסים ששירתו ולחמו לצידו, ולדרוש מהם קיצוצים כואבים, בשעה שעלות השכר שלו עצמו עמדה אשתקד על 16.8 מיליון שקל?