בין טרכטנברג ויחימוביץ'

מי שהיה מתמקד קצת יותר טוב במנואל טרכטנברג - האדם, לא איש הכלכלה - היה חוסך מעצמו את האכזבה של ימים אלה. כשראיתי לראשונה את חיוכו הטוב, הכל כך ארגנטינאי, ידעתי שמהפכה לא תצא מהאיש הזה. יש כאלה שעוד לא למדו את האמת ההיסטורית והאנושית: אנשים נחמדים טובים לבילוי של שעה נעימה על קפה; אנשים נחמדים לא עושים מהפכות.

אם אנשים נחמדים היו מסוגלים למעשים ורעיונות חריגים, קיצוניים, מהפכניים - הם לא היו נחמדים. מעצם טבעם אנשים כאלה לא יעשו דברים שעלולים לקומם עליהם או להעניק להם תדמית לא נחמדה. המקסימום שאופיים הנחמד מאפשר להם לעשות זה צעדים גבוליים, כאלה שאינם משני עולם, מעשים מן הסוג שכולם "יכולים לחיות איתם".

חייהם של אנשים לא ישונו, סדרי עולם יישארו על כנם, פה ושם יהיה למישהו קצת יותר טוב, או קצת יותר רע - אבל בשורה התחתונה, בבסיס, תקבלו מצב חדש שייראה כמו חיוכו הנעים של טרכטנברג.

הכישלון החיובי של יחימוביץ'

מה שמביא אותי אל המנהיגה החדשה של העבודה, שלי יחימוביץ'. אנחנו עדיין לא יודעים למה היא מסוגלת, היא עדיין לא עמדה במבחן עשייה פוליטית, להבדיל מעשייה פרלמנטרית.

אבל במבחן הנחמדות היא עמדה פעם אחר פעם בכל שלב בקריירה שלה - ונכשלה בכל הפעמים, למרבית המזל. התפרצויות כמו זו על שרי אריסון אינן רק ביצ'יות נשית, זה אופי. יש יאמרו, אופי לא נחמד. בכל מקרה - זה פוטנציאל משובח למנהיגות מהסוג שיכול להביא שינוי של ממש. או נזק של ממש. או גם וגם. מכל מקום, זה אופי שמבטיח שדריכה במקום אינה אופציה. זה אופי ששווה לנסותו.

דריכה במקום

אצל הנחמדים, לעומת זאת, דריכה במקום היא דרך חיים. הם לעולם לא יסטו מן הדרך הראשית, ודאי לא סטייה של ממש. הם לא יחרשו תלמים חדשים, לא יסללו נתיבים שלא נודעו קודם לכן. בשבילם החיים מחוץ לדרך המרכזית משולים עבורם לחייו של דג על האדמה.

אין טעם, וגם לא הוגן לבוא אל טרכטנברג בטענות, על שלא הלך מספיק רחוק. תאמינו לו שהלך הכי רחוק שהוא יכול, ובשבילו זה מרחק אדיר. אבל טרכטנברג לא יכול לתת יותר ממה שיש לו. אלה שמינו אותו ידעו היטב מיהו ומה הוא יכול, ובעיקר מה אינו יכול. אלה שמינו אותו לא רצו מהפכות, לא רצו מסקנות שיאלצו אותם להתמודד עם בעיות קשות, לא רצו צעדים העלולים למוטט להם את הקואליציה. לו רצו בכך היו ממנים אדם המסוגל לכך. הם רצו מסקנות פרווה שיאפשרו להם לומר שהנה, עשינו "משהו", ובכך לסתום את פי המחאה.

יחימוביץ' - דפני, סתיו, שמולי

לא בטוח שהתוכנית הזאת תעלה יפה. נדמה שהציבור נמצא כבר מעבר לעידן התמימות והאדישות. המחאה עשויה להתחדש, אבל אולי לא באותה צורה. ייתכן שהפעם צריך להלביש אותה באדרת פוליטית. לא כי זה רצוי, אלא כי אולי האדם הנכון לכך נמצא בפוליטיקה. נראה שיחימוביץ מדברת לא רק אל אנשי מפלגתה ולא רק אל השמאל. היא מקובלת כאדם פרגמטי שגם אנשי ימין יכולים להתחבר למסריו החברתיים, וגם הפוליטיים.

אתם יודעים מה הייתי רוצה לראות? תנועה פוליטית שבראשה יחימוביץ, ולידה דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי ועוד אחרים כמותם. זו יכולה להיות התנועה החברתית האמיתית הראשונה במדינה מזה עשרות שנים. ותנועה חברתית הבנויה על יסודות טובים תהיה גם לתנועה פוליטית הגונה והגיונית.

איזה כיף - קבוצה של אנשים חסרי ניסיון, כלומר ללא ניסיון הפאשלות, האכזבות והשחיתויות. אפשרות מרתקת, לדעתי.