"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אנו מברכים בימים אלה. והשבוע יגיע היום שבו ניאלץ לחשוב, שוב, על חטאינו השונים, אבל זה עניין לטור נפרד. הפעם אנו בתחזיות - להבדיל מברכות - לשנה הקרובה, ולדעתי הפסימית למדי, היא לא תהיה טובה מקודמתה. היא תהיה רעה יותר. השאלה היא עד כמה.
בל יהיו אי-הבנות - אמנם אנו מתקרבים ל-2012, אבל קץ העולם לא יגיע. כמו כן נראה התקדמות בתחומים שונים - בעיקר במדע, בהיי-טק וברפואה. יפותחו מכשירים משיקים בין רובוטיקה ממוזערת לרפואה, יהיו שיפורים בתחום המזון - הן במאכלים הן באמצעי ייצור והשבחה, יהיו גאדג'טים חדישים, ייצאו ספרים טובים וסרטים מהנים. כל אלה חשובים, חלקם אף ישנו את חיינו, אבל כאן נעסוק בעולם הפוליטי והכלכלי.
מקום לתקווה
נתחיל בבשורות הטובות. המלחמה הסיזיפית בטרור מביאה תוצאות. גם בתחום של חיסול מנהיגי הטרור - השנה חוסל אוסמה בין-לאדן, ובראש השנה חוסל אנוור אל אוולקי, המטיף הכריזמטי האמריקני ששילח לדרכו את נידאל חסן, הפסיכיאטר הצבאי האמריקני שרצח את עמיתיו החיילים בהשראת ההטפות בבסיס פורט-בראג.
באפגניסטן ובפקיסטן, אל-קאעידה והטליבאן לא הובסו, וספק אם ייעלמו אי-פעם מהבמה, וייתכן שאחרי נסיגת כוחות המערב מעיראק ומאפגניסטן נראה השתלטות מחודשת של הטליבאן על קאבול. יש מקומות - סומליה ותימן - שבהם יש להם הישגים, אבל נראה שהאידיאולוגיה של הג'יהאד, שחששו שתשטוף את כל העולם האסלאמי, דועכת.
לארגונים האזוריים והעולמיים, וגם למפגעים בודדים, יש אמנם יכולות להוציא לפועל פיגועי טרור, והחשש שנשק השמדה המונית יגיע לידי אל-קאעידה ולארגוני טרור אחרים ממשי, אבל ההמונים בכיכרות העולם הערבי לא שואגים את שמו אל איימן אל זווהירי; וכשחוסל בין-לאדן לא הייתה תגובה נסערת ברחובות.
עד כאן הבשורות הטובות.
ובמעבר חד
באשר לבשורות הרעות, נתחיל בסביבתנו. ייתכן שלטווח הארוך "האביב הערבי", במיוחד אם יופל משטר אסד, ישפר את מצבה של ישראל, וגם ימלא אחר הדרישה של עמי מצרים, לוב ושאר המדינות לחופש ולדמוקרטיה. אבל כמו שציין הציניקן האלמוני, בטווח הארוך כולנו נמות. בטווח הקצר המזרח-התיכון אינו יציב. ההמון הסוער מכיכר א-תחריר דורש - וכעת - דמוקרטיה, בחירות ושיפור כלכלי, וזה בלתי אפשרי.
בעקבותיו יבוא ההמון הלובי, ואם יופל אסד - גם הסורי. ועם התסכול על הקצב האיטי של הרפורמות תבוא ההתפוצצות, שקל יהיה לתעל אותה אל מול האויב רב-המזימות והתחבולן שוודאי חיבל במדינות האלה לתועלתו השטנית - ישראל כמובן. במזרח-התיכון אין לישראל, לראשונה בתולדותיה, שום בעל-ברית אסטרטגי חזק: שתי המעצמות החזקות בפריפריה, איראן וטורקיה, הן אויבות אסטרטגיות של ישראל; ומצרים עלולה ללכת בעקבותיהן. ועדיין לא דיברנו על התוכנית הגרעינית האיראנית, הנתמכת בידי קוריאה-הצפונית.
ומעבר לגבולותינו? ארצות הברית לא נחלצת מהמשבר הכלכלי, ובשנת בחירות שבהן יתחדדו ההבדלים האידיאולוגיים בין משנת הנשיא אובמה להגות קבוצת "מסיבת התה", נראה שהמבוגרים האחראים בשתי המפלגות לא יוכלו להעביר חקיקה מועילה בקונגרס המפולג.
האיחוד האירופי כבר איננו מי שכונה פעם "ענק כלכלי וננס פוליטי". המשבר העולמי, משולב במשבר האירו, מחריף; ובשנה הקרובה, שנת בחירות קריטיות גם במדינות מובילות באיחוד, יהיה קשה לשכנע את הבוחרים הסרבנים של גרמניה וצרפת לסייע ליוונים, לאיטלקים, לפורטוגלים ולשאר. יפן לא מתאוששת משני עשורי קיפאון כלכלי ומהצונאמי ההרסני שהציף גם את סוגיית האנרגיה הגרעינית.
רוחות רעות
יש מדינות שבהן הכלכלה צומחת: בחלקן אלה בשורות מצוינות - ברזיל, דרום-אפריקה, הודו. בחלקן הצמיחה מסתירה בעיות חמורות בתחום איכות הסביבה, ובכך שהצמיחה הכלכלית מלווה בדיכוי פוליטי מחריף. כך בשתי המעצמות הקומוניסטיות לשעבר - רוסיה וסין. ברוסיה פוטין ישוב לנשיאות, שמעולם לא עזב; סין, מבועתת מהמחשבה שמהפכות "האביב הערבי" יעודדו את תושביה, מגבירה את הלחץ על ניצני הדמוקרטיה וזכויות האדם.
הצמיחה הכלכלית נותנת להן את המשאבים להרחבת השפעתן - כך סין שולטת על תחום המתכות הנדירות בעולם, שבלעדיהן אין מנועים היברידיים, סמארטפונים, מחשבים וכלי-נשק מתוחכמים. סין מרחיבה את השפעתה על מדינות אפריקה ואמריקה-הלטינית, קולוניאליזם מותאם למאה ה-21. רוסיה של מדבדב נלחמה בגאורגיה, ומפעילה לחץ על ה"חוץ-לארץ הקרוב". אז צא וחשוב מה יקרה כשהמושך בחוטים ישוב להיות הנשיא.
בקרן אפריקה מיליונים עלולים למות ברעב. בזימבבווה שולט עדיין הרודן הישיש והסנילי מוגבה על חיי תושביו, קוריאה-הצפונית ממשיכה להתכונן למלחמה נגד הדרום והעולם; באמריקה-הלטינית שליטים כריזמטיים מכרסמים בחירויות עמיהם, אחרים מנהלים מלחמה אבודה נגד קרטלי הסמים האימתניים.
זו תהיה שנה רעה למערב ולדמוקרטיה נוסח המערב. לא בכל מקום - קנדה, אוסטרליה ומדינות נוספות ימשיכו לשגשג ולהיות יעד נחשק לתיירים ולמהגרים. אבל בעולם גלובלי אין עוד מפלט מנותק לגמרי, ואם לפני 20 שנה הייתה תחושה של אופטימיות ושהעולם צועד לקראת עתיד טוב יותר, התחושה הזו נעלמה, ודאי באירופה ובארצות הברית. החליפה אותה ראיית שחורות המבוססת על המצב בשטח, ולנבואות מסוג זה יש נטייה להגשים את עצמן.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 1 ומגיש "השעה הבינלאומית" ברשת ב'
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.