מה הקשר למונוגמיה?

שחקנית מדשדשת, יחצנית מזדקנת, צלם תפרן, עיתונאי מלחמות ומפיקה שאפתנית, אלה הדמויות המרכזיות שעל הבמה. היחסים ביניהן מצטלבים. השחקנית אמנם בזוגיות עם הצלם אבל מנהלת רומן עם העיתונאי. הצלם בזוגיות עם השחקנית אבל מזדיין עם המפיקה. העיתונאי היה נשוי ליחצנית אבל הוא עובר לגור עם השחקנית. הצלם עדיין מזדיין עם המפיקה. היחצנית נשארת לבד.

רמי הויברגר, שביים ומשחק את העיתונאי, כנראה נהנה מאוד להימנות עם מה שמכנים בגיא פינס, הברנז'ה. עד כדי נהנה, שגם על הבמה - המקום שבו הוא יכול לשחק איזו דמות שרק חפץ בה הדמיון - הוא בוחר להמשיך ולהתערבב באותה הביצה. זו זכותו כמובן; זכותו לייצר אמירה שעומדת בקנה אחד עם תפיסת עולמו, עם מה שמטריד אותו באמת, פרט לפפראצ'י. כמו בבימוי שלו את השחף של צ'כוב בעבר, גם הפעם הויברגר משתמש במחזה קודם כל בשביל לדבר על עצמו, על תלאות המקצוע. רגע אחד מאיה היא שחקנית מבטיחה בפסטיבל עכו, רגע על סף פרישה לגמלאות בטרם חגגה 30 (אם לא תקבל את הקמפיין לקורנפלקס) ואופס גמרנו בטלנובלה.

מה בין זה ובין הצגה שעונה על השם מונוגמיה, ואשר אמורה להתיימר באיזשהו אופן לפצח משהו בסוגיה האנושית המרתקת הזו באופן אינטליגנטי? התשובה היא שאין שום קשר. להצגה הזו אפשר היה לקרוא באותה המידה "חייו הבלתי אפשריים של ניר, עיתונאי מלחמות", או "מאיה עושה את תל-אביב במגפיים", או כל שם טלנובלי שתעלו על הדעת; כי זה מה שיש כאן, טלנובלה. הויברגר לא ביים דמויות כי אם קריקטורות.

בין הקלילות לטרחנות

אם להאמין למה שהויברגר עצמו כותב בתוכניית ההצגה הרי שבפסקה הקודמת הבמאי אולי יראה מן המחמאה. הרי "הכול טלנובלה", לטענתו. התנ"ך, הטרגדיות היווניות, שייקספיר - "המחזות הטובים הם טלנובלה: איש אוהב אישה, אישה אוהבת איש וכן הלאה". אני מתלבט מה שטחי יותר, האמירה הזו שלו או המחזה שכתבה סטלה פילי הבריטית.

מעבר לסוגיות השם והנושא, שמפוספסים עד לא קיימים, הרי שגם בתוך ז'אנר הטלנובלה אין זו מן המבריקות שבהן. אמנם, ברגע שמפנימים שההצגה הזו לא הולכת לחדש דבר שקשור במונוגמיה, וכל כולה הרהורי ברנז'ה, הייאוש נעשה יותר נוח. אבל לא בהרבה. הקלילות הכאילו נונשלנטית על הבמה נרמסת בהרבה יותר מדי ניבולי פה לא מאוד נחוצים שאולי אמורים לשדר מאגניבות ("אני רוצה להשתין לך בפה" והלאה פנינים בתרגומו של יוסף אל-דרור), אבל בפועל משדרים בדיוק את ההיפך מזה, טרחנות. ממש כמו משכה של ההצגה, שעה וחמישים דקות, שרחוק מלהצדיק.

לזכותה של ההצגה ניתן לזקוף רגעים חביבים של הומור, בעיקר הודות לדב רייזר בשורה של תפקידים קטנים-גדולים. שחקן נהדר רייזר, אבל בהצגה שמכילה כמות כה גדולה של כישרון על הבמה, מדובר בקושי בנחמה פורתא.

"מונוגמיה" מאת סטלה פילי, נוסח עברי: יוסף אל-דרור, בימוי: רמי הויברגר, תיאטרון הבימה