זה לא האוהל, טמבל

לא אקשור לעצמי כתר של עיתונאי-שטח: קרבת ביתי לשדרות רוטשילד זימנה אותי אליהן בדיוק ברגע הכאילו-דרמטי של הפינוי. למה כאילו? כי משטרת ישראל, שלא נתקלה אפילו בשמץ של התנגדות לביצוע הפינוי בידי פקחי העירייה, חסמה את השדרות בדרמטיות כזאת, שהבהירה ביתר שאת את העובדה שהיא גיבורה בעיקר על חלשים.

גם התקשורת, מצידה, עסקה באלה ש"יישארו ברחוב" והחמיצה את הסיפור האמיתי: תושביו האחרונים של המאהל הם אנשים משולי החברה.

מבחינת קורת-הגג שתהיה לראשם בחורף הקרוב, זה באמת לא משנה להם אם תהיה זאת יריעה של אוהל, מחסן נטוש בחצר, מבנה תעשייה שאפשר לפלוש אליו בלילה או כל מחסה אחר. מה שיחסר להם זאת הקהילה. הסטודנטים יצטופפו חמישה בדירה במקום שלושה וימשיכו להיות סטודנטים, מוחים אחרים יחזרו מהמאהל אל בית ההורים.

לא אידיאלי, אבל גם לא נורא. אנשי השוליים ישובו לשוליים - ומבחינתם זה הנורא מכל. באופן פרדוקסלי, הם לא זקוקים לאישור המלצות טרכטנברג, אלא לחיבוק של סולידריות ממי שעד אתמול היו החברים המקובלים החדשים שלהם. הם לא מצפים ליותר מזה, גם לא מבקשים שום דבר חוץ מלהרגיש שייכים.

אין כמעט אזרח שלא מכיר את התופעה: אתה מייחס למשדרי החדשות השונים אמינות, עד שאתה חווה את המציאות מקרוב. בין כל המסקרים של פינוי המאהל בשדרות רוטשילד, לא היה, למרבה הצער, אפילו עיתונאי אחד שהצליח להעביר לצופיו את מה שהתחולל שם באמת.

פוקר טוב

"איך להתפרנס מפוקר", יום ג' 22:00, "יס דוקו"

שיגעון הפוקר שרבים ניבאו כי מדובר בטרנד שעתיד להיעלם, הוא כנראה כאן כדי להישאר. מבין חבריי, נדמה לי לפעמים שאני היחיד שלא נסחף בלהט המשחק (אל תאשימו אותי: עד שמצאתי חולשה אנושית שזרה לי, אני מפיק ממנה את המרב...), חלקם עושים זאת בקבוצות קבועות של חברים, אחרים, קיצוניים יותר, גולשים אל מועדוני ההימורים הלא-חוקיים (לא תאמינו כמה מאלה פועלים מתחת לאפה של המשטרה), אל הפוקר המקוון ברשת, או מרחיקים לבתי קזינו ברחבי העולם כדי לשחק.

טענתם המרכזית היא שמדובר במשחק של מיומנות חשיבה ולאו דווקא במשחק מזל, אם כי גם המשכנעים והמשוכנעים הגדולים ביותר בקרבם יודו כי למזל, כמו גם לכיסים העמוקים של השחקן, יש תפקיד מכריע. יותר ויותר שומעים על אנשים נורמטיביים שהתפתו להפוך את הפוקר לקריירה.

חבר קרוב הדהים אותי לא מזמן כשסיפר לי שהוא מתכנן לקראת גיל 50, בעוד כמה שנים, לפרוש מתפקידו הבכיר והמתגמל כדי לעבור לווגאס ולהפוך למקצוען. נקודת המוצא של מאט גאלאר, אב טרי ומובטל טרי כמעט באותה מידה, היא פחות טובה.

זה אומר שיותר קשה לו להתחיל, אבל שיש לו גם פחות להפסיד. הוא הופך להיות שחקן פוקר מקצועי - ובדרך חושף את עולמם של המכורים לפוקר, עולם שיש בו תקוות ותשוקות, אבל גם אכזבות ומרירות.

המסקנה היא שבסופו של דבר, כל מה שהופך לעבודה יום-יומית מביא עימו שגרה מתישה - אלא, כמובן, אם קיבלת את הקלפים הנכונים.