לבתי המשפט בישראל יש, כידוע, סמכות לאסור פרסום מידע שעלול לפגוע באינטרסים של הציבור, כגון פגיעה בביטחון המדינה או מידע שפרסומו עלול לפגוע באדם מסוים. הואיל וצווי איסור הפרסום מתנגשים בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה, כמו חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אמורים השופטים לתת אותם במשורה וביד קמוצה.
ואולם, לצערו של הציבור, "ידם של השופטים על הדק צווי איסור הפרסום" היא פעמים רבות קלה מדי. כך היה, למשל, במשפט האונס של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שבו החליט בית המשפט להטיל צו איסור פרסום גורף, ומיותר, על כלל העדויות בתיק.
ואולם, יש גם מקרים אחרים, שבהם דווקא החלטות של בתי המשפט שמבטלות צווי איסור פרסום, ומאפשרות לציבור הרחב להיחשף למידע שהיה חסוי במשך זמן רב, מביאות לתוצאה אבסורדית.
שני מקרים כאלה, שאירעו באחרונה, מדגימים היטב את התופעה.
האבסורד של קם
במקרה הראשון, ב-14 לאוגוסט, התיר שופט בית משפט השלום בירושלים, חיים לי-רן, לפרסם את שמו ופרטיו המזהים של דניאל מעוז, העומד לדין באשמת רצח הוריו. "אודה ולא אבוש כי חשתי שלא בנוח מקיומו של צו איסור פרסום גורף בפרשה", הסביר השופט את החלטתו הצודקת על הסרת הצו.
עם זאת, השופט החליט כי פרט אחד בקשר למעוז יישאר בכל זאת אסור לפרסום. ומה היה אותו פרט חשאי שעלול לפגוע בציבור או במעוז? העובדה שמעוז הוא עורך דין במקצועו. ומדוע, אם התיר לפרסם את שאר הפרטים המזהים אודותיו, אסר השופט לפרסם את משלח-ידו של הנאשם ברצח? "העובדה שמדובר במשיב שהוא עורך דין על-פי משלח-ידו היא בהחלט עובדה ברת-משקל", כתב השופט ולא פירש.
עורך דין המצוי בפרטי התיק סיפר ל"גלובס" כי החלטתו של השופט לי-רן זכתה ל"הרמת גבות" כללית מכל מי שנכח באולם המשפט בעת שניתנה. ואכן, מדובר בהחלטה אבסורדית. כל מי שמכיר את מעוז יודע שהוא עורך דין, ודומה הדבר למצב שבו בית המשפט היה מתיר לפרסם כי משה קצב חשוד באונס - אך אוסר לפרסם כי הוא נשיא המדינה.
המקרה הנוסף שבו התיר בית המשפט פרסום מידע, אך ההחלטה הובילה לתוצאה אבסורדית, הוא זה שבו הותר לפרסם את עדותה של ענת קם, שהורשעה באיסוף מידע סודי מצה"ל ובמסירתו בלא היתר לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו.
ב-17 ביולי התירה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, נורית אחיטוב, לפרסם את תוכן עדותה של קם, בכפוף להעברת החומר על-ידי הפרקליטות לבדיקת הגורמים הביטחוניים. מדובר היה בהחלטה ראויה ונכונה שהגיעה זמנה.
אך אליה וקוץ בה - בתגובה להחלטת השופטת הודיעה הפרקליטות כי היא זקוקה למספר "ימים טובים" כדי לבצע את הבדיקה הביטחונית. והנה, הימים ה"טובים" והספורים התארכו לתקופה של יותר מחודשיים וחצי, שבהם למרות התרת הפרסום, נמנע מהציבור לקבל פרטים כלשהם מהעדות.
יתרה מכך, גם היום, אחרי שהגיע האישור המיוחל מהפרקליטות, ועדותה של קם פורסמה - היא פורסמה רק על-ידי כלי תקשורת אחד, שפנה ראשון וביקש את הסרת הצו. שאר כלי התקשורת בישראל, שביקשו לפרסם את העדות המצונזרת של קם, נדרשו לפנות בעצמם לבית המשפט, כדי שיאשר לכל אחד מהם באופן נפרד, לפרסם את החומר (שכאמור, כבר פורסם).
וכך נוצר מצב אבסורדי, וגם ספק חוקי, שבו במשך שעות ארוכות מנעו בית המשפט והפרקליטות מחלק גדול מהציבור להיחשף לעדות המסקרנת ובעלת החשיבות של קם.
יש לקוות כי במקרים הבאים שבהם שופטים יענו לזכות הציבור לדעת ויסירו צווי איסור פרסום, הם יעשו זאת באופן חכם - ולא רק באופן צודק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.