חולדאי ודומיו, הם הרשות המבצעת

ראשי הערים הם הם הרשות המבצעת האמיתית, וכנראה היחידה, שפועלת בישראל. אם הממשלה הייתה מנהלת את העיר נתניה, למשל, שריה היו עדיין מתווכחים האם כדאי להביא לשם את איקאה.

אם השרים היו אחראים על ת"א, עדיין היינו רואים מדי חורף את אנשי השייטת מחלצים תושבים אומללים מתוך בתים מוצפים.

ממשלת ישראל - ודחיית המלצות טרכטנברג יוכיחו - לא מסוגלת לקבל החלטות. וגם אם הנס קורה - היא לא מסוגלת ליישמן. בזמן שערים כמו נתניה, ת"א, בת ים, ראשל"צ ואחרות שגשגו בשנים האחרונות, בעיקר הודות לניהול עירוני נכון, הממשלה בירושלים בעיקר התנתקה מהעם.

זה לא בהכרח אישי, זו השיטה הדפוקה: ראש עיר תלוי בתושביו שבוחרים אותו בכל חמש שנים, רה"מ בישראל תלוי בשותפיו לקואליציה, שמושכים אותו באף ומאלצים אותו בעיקר לשרוד.

לחשוב לפני שמוסרים את המפתחות

לכן, המלצת רון חולדאי להעביר את ניהול קרקעות המדינה לראשי הרשויות נשמעת מבורכת. גם ביזור הקרקע על פני מערכות ביצועיות רבות, גם תחרות בין ערים, וגם נוכל למדוד את ראשי הערים על פי הצלחתם בשיווק וייעוד אותן קרקעות.

ואף על פי כן, לפני שאנחנו מברכים, יש לזכור שישראל היא הרבה יותר מאוסף של 250 עיריות ומועצות מקומיות. לא שזה עובד כל כך, אבל צריך לחשוב היטב לפני שמוסרים את המפתחות לראשי ערים, שאמונים על הזווית הצרה שלהם.

וכדאי גם לזכור עוד משהו. צבי בר(ר"ג), שלומי לחיאני(בת ים), איציק אוחיון (פ"ת) ושמעון גפסו (נצרת עילית) הם רק רשימה חלקית של ראשי ערים ששמם נקשר בשנים האחרונות בפרשיות שחיתות כאלה ואחרות, רובן סביב קרקעות וקומבינות בין יזמים וראשי עיריות.

רק שבישראל 2011, קשה לדעת מה האופציה הגרועה פחות: להמשיך לסמוך על ממשלה חסרת אונים שתפתור את מצוקת הדיור, או להעניק סמכויות לראשי ערים, שכנראה רבים מהם יגזרו בדרך קופון.