מה מתכוון צדיק בינו לעשות בעקבות המלצות הריכוזיות?

1. אז מה מתכוון צדיק בינו לעשות בעקבות המלצות ועדת הריכוזיות? למכור את פז או את הבנק הבינלאומי? לפני שנדון בכך צריך לעמוד שוב על האבסורד הגדול בהמלצות הוועדה, שעשתה לעצמה חיים קלים, ובמקום לדון בכל מקרה של החזקות צולבות ריאליות ופיננסית לגופו, בחרה לקבוע רף מספרי שרירותי. הרף הזה - שככל הנראה נועד ללכוד את אייפקס ולהכריח אותה לבחור בין תנובה לבין פסגות, אך בשלומיאליות רבה נכשל בכך - התקיל בסופו של דבר רק את בינו.

וכך קורה שמשפחת עופר לא מחויבת למכור דבר, ושרי אריסון יכולה להתעצם ולקנות את אורמת וזה בסדר גמור מבחינת הכללים שקבעה הוועדה. שימו לב לגודל האבסורד: שיכון ובינוי שבשליטת אריסון קונה כעת את מניות אורמת ממשפחת ברוניצקי שנאלצת למכור, תחת לחץ, כדי לעמוד בהלוואה שנטלה מבנק הפועלים שגם הוא כידוע נמצא בשליטתה של אותה אריסון. והכל חוקי, הכל תקין ועומד בכללי הוועדה.

ובינו? הוא חייב למכור. כי אחרת הבינלאומי יהיה בניגוד עניינים נוראי, ובינו יוכל לפגוע במתחרים של פז ולא לתת להם אשראי. ועזבו שהבינלאומי הוא שחקן קטן בבנקאות שהאשראי שהוא נותן מהווה בסך הכל 10% מהאשראי העסקי בישראל. האשראי שנותן בנק הפועלים, אגב, מהווה 35%.

לאור כל זאת, בינו אינו מתכוון להשלים עם רוע הגזירה וינסה לפעול לביטולה, גם בשימועים שתקיים הוועדה וגם בחקיקה. לכל הפחות הוא ידרוש כי אם ימכור את השליטה בפז הוא יוכל להחזיק בה 20%. הרי אם הרגולציה מאפשרת לבינלאומי להחזיק 20% בפז, מדוע לא יוכל בינו?

2. ובכל זאת, בהנחה שההמלצות לא ישתנו, מה מתכוון בינו למכור? את פז או את הבינלאומי? בכלל לא בטוח שהוא עצמו החליט, ובכל מקרה ההחלטה לא חייבת להתקבל בשנתיים הקרובות. הנה כמה נקודות שמאירות את העניין.

השותפים - בינו מחזיק בפז ובפיבי (החברה האם של הבינלאומי) בשותפות עם משפחת ליברמן. בפז החלוקה היא 45.5% לבינו ו-12.8% לליברמן, ובפיבי מחזיק בינו 38.5% כשהליברמנים מחזיקים 31.5%. בינו והליברמנים שותפים עסקיים כבר 20 שנה והיחסים ביניהם טובים. אז הנה ספקולציה אפשרית: בינו עושה עם הליברמנים עסקת החלפת מניות (בתוספת המזומן הנדרש) בפז או בפיבי, ומפריד את ההחזקות. במקרה כזה יהיה לו יותר קל למכור את פז למשפחת ליברמן ולהשאיר ברשותו את הבנק, מאחר שקבלת היתר שליטה מבנק ישראל היא תהליך ארוך ומפרך.

הירושה - בגיל 70 בינו צריך להסתכל קדימה ולחשוב על העתיד. גם הוא מכיר את האמרה ש"דור ראשון בונה, דור שני משמר ודור שלישי הורס". לרגולציה ההדוקה על בנקים, שבעלי השליטה כה מרבים להתלונן עליה, יש גם כמה יתרונות. היא מאפשרת לבעלים להיות פחות מעורב, ומקשה עליו ועל מנהלי הבנק לעשות שטויות. לכן, ייתכן שעדיף להוריש לילדים - שהם אנשי עסקים פחות מנוסים - בנק ולא חברת אנרגיה.

היציבות - בנק, למרות הקושי ההולך ומתעצם, הרגולציה המתגברת והוצאות התפעול הגדלות, הוא עסק רווחי ויציב. תחת מגבלות ההון החדשות, בנקים טובים יגיעו לתשואה של 10% בשנים טובות, ול-6%-8% בשנים פחות טובות. זו אינה תשואה בשמיים אבל עדיין מדובר בתשואה יציבה. פז, מנגד, פועלת בתחום שהולך לספוג את הרגולציה במלוא כובדה, שלא לדבר על התנודתיות הטבעית של משק האנרגיה.

הכבוד - להיות בעלים של בנק בישראל זו חותמת כשרות מצד הרשויות. גושפנקה רשמית להיותך איש עסקים יציב, סולידי ומהשורה הראשונה. שלא לדבר על עוצמה וכבוד.

כל הנקודות האלה מחזקות את התחושה שלנו שאם בינו אכן יאלץ לבחור, הוא יחליט למכור את פז. אך כמו שכתבנו בפתיחה, בכלל לא בטוח שבינו עצמו החליט.

3. בעוד בינו מתלבט, עומדת בפני הבינלאומי שאלת חברת כרטיסי האשראי כאל, שבשליטת דיסקונט. בהתחלה הכחישו בבנק, אחר כך גמגמו, וכעת הם מודים בפה מלא: החזקות הבינלאומי בכאל (28.2%) נמצאות על המדף, וזהו נכס למכירה. מדוע מוכר הבינלאומי את כאל? במילה אחת: הון. כאל מחייבת את הבינלאומי בריתוק הון ראשוני יקר שאיתו אפשר לעשות דברים אחרים, יותר כדאיים.

ביותר ממילה אחת אפשר להזכיר עוד כמה סיבות: למשל, ההשפעה המינורית של הבינלאומי על המתרחש בכאל, או היכולת להציג במכירת ההחזקות רווחי הון יפים. כאל רשומה בספרי הבינלאומי לפי ההון העצמי, ובהנחה שמכירתה תתבצע לפי שווי שמרני של לפחות 2 מיליארד שקל, יוכל הבינלאומי לראות רוח הון נאה של כ-180 מיליון שקל.

אז הבינלאומי מחפש קונה, מי המועמדים? הראשון הוא בנק שאינו מחזיק בחברת כרטיסי אשראי, כשהבנק הרלוונטי כאן הוא מזרחי טפחות. אך האם מזרחי טפחות באמת רוצה בכך? אלי יונס, מנכ"ל הבנק, נהנה היום מהטוב בכל העולמות: מזרחי טפחות מפיץ ללקוחותיו את כל כרטיסי האשראי, מקבל מכל החברות עמלות נאות ומחוזר על ידי כולם. למה לו לקנות את חלקו של הבינלאומי ולהיות השותף הזוטר של דיסקונט? לכן, נעריך בזהירות שיונס לא יתמודד על רכישת כאל.

המעמד השני הוא איש עסקים בנוסח דוד עזריאלי (שאגב, בזמנו כבר כמעט רכש מניות בחברה). אדם שיש לו את ההון הנדרש, יודע ליצור סינרגיה עם חברת האשראי ולהביא לעסקה ערך מוסף. קשה למצוא אדם כזה, ובנוסף, הרגולציה הרי לא מאושרת מהחזקות ריאליות ופיננסיות. מחרתיים רכישה כזו עשויה להיות אסורה.

זה משאיר אותנו עם דיסקונט. השותף הבכיר בכאל שמחזיק בה 72%. דיסקונט יודע בדיוק כמה כאל שווה, ויש לו זכות סירוב מול כל קונה אפשרי. הבעיה היא כמובן ההון. אם הבינלאומי מרגיש שהוא זקוק להון, בדיסקונט הבעיה קשה הרבה יותר.

אבל בסופו של דבר, שאלת כאל קשורה בשאלה הראשונה שבה פתחנו: כי אם יחליט בינו למכור את הבינלאומי ולא את פז, הוא יצטרך קודם לבחון האם יותר כדאי לו למכור את הבנק עם המניות בכאל או בלעדיהן. ועד שלא תהיה החלטה בשאלה הראשונה, לא תהיה תשובה לשנייה. שתי ההחלטות קשורות זו בזו, והכדור נמצא אצל בינו.

 ההחזקות של צדיק בינו