כך הפכה זהבית לאויבת העם

אם לשפוט מכותרות ימים אלה, התפטרותה של זהבית כהן לאור המחאה החברתית שקולה להפלת פסלו של סדאם חוסיין, לקדאפי בבונקר ולחיסולו של בן-לאדן. ניצחנו אותם. מזרח תיכון חדש. ובכן, לא ממש. ברוח חשבון הנפש שעושים ביום הכיפורים, הנה כמה נקודות למחשבה.

1. הרקע: פירוק המאהלים בהוראת בית המשפט גרם לתחושה של פירוק המחאה, ולכן חשוב היה למנהיגיה, לתקשורת שמלווה אותה ומלבה אותה ולציבור המפגינים, למצוא הישגים שישמרו את הלהבה הבוערת. ההתנגדות לוועדת טרכטנברג הייתה אפקטיבית כמו התעללות בגוויה, והאולטימטום של דפני ליף לנתניהו לא ממש עשה רושם על מישהו, אם לנקוט בלשון המעטה. ואז באה ההתפטרות של זהבית כהן.

בדיוק בזמן. והופ! שיכרון הכוח חזר. אלא שהדברים מעט יותר מורכבים: כהן הלכה הביתה בגלל מגוון רחב של סיבות אשר מחאת הצרכנים והטיפול בה הייתה רק אחת מהן. מה שמעניין הוא שגם הקתרזיס המזויף שפרץ בעקבות התפטרותה איים, כדרכן של כותרות גדולות בישראל, לאבד מקסמו כמה ימים לאחר מכן.

ואז הגיע המפלט האחרון: סקר שיזמו מנהיגי המחאה לפני כשבועיים (ושחשפה השבוע לילך ויסמן ב"גלובס"), שלפיו מפלגה בראשותם תביא 30 מנדטים. הרי צריך לשמור על הגחלת.

2. האויב: איך הפכה זהבית כהן לסמל הטייקונים המרושעים? האם אפשר להשוות בינה לבין נוחי דנקנר, יצחק תשובה, משפחת עופר או צדיק בינו? יש לה פירמידה בבית? אחוזות? יאכטות? כהן היא שכירה בקרן השקעות זרה, שמה שמעניין את הבוסים שלה הוא השורה התחתונה - ולא אם הציבור הישראלי אוהב אותם.

היא מרוויחה יפה מאוד, אבל היא לא האדם הנכון להוציא עליו את הכעס המוצדק שהצטבר במשך השנים. לא אליה כיוונה המחאה. אבל כהן היא מטרה נוחה וקלה יחסית. היא אישה, אבל לא חיננית כמו עפרה שטראוס; אסרטיבית, אבל לא משדרת כוח כמו דנקנר.

קל לשנוא אותה. נראה את המוחים מתעסקים עם פייסבוק, שעשה השבוע עוד צעד בוטה בחדירה לפרטיות של משתמשיו - כלומר: רובנו. בלי קוטג' אפשר להסתדר שבועיים; נראה אתכם שורדים בלי הפייסבוק שלכם במשך יממה אחת.

3. המטרות: חרם על פייסבוק יהיה צדק חברתי אמיתי, קרב חשוב במלחמה הנשכחת על הפרת זכויות הפרט ההולכת וגוברת ברחבי העולם - אבל איש אינו פוצה פה. גם מחאה על מחירי הדיור היא צדק חברתי, אבל איכשהו היא טבעה בתוך הגבינה עם הגושים. אף אחד לא החרים את הקבלנים, אבל כן החרימו את הקוטג'.

וזה מה שדרדר את המחאה ממחאת מעמד ביניים שיוצאת לרחובות כדי לדרוש מציאות טובה יותר, לחרם צרכנים במובן הכי בסיסי שלו, כפי שהיטיב לכתוב שי ניב בטור ב"גלובס": רוצים דירות יותר זולות, חופשות יותר זולות, גבינות וירקות במחירים טובים, וקוראים לזה מאבק ב"יוקר המחיה". אז בואו לא נשקר לעצמנו. אנחנו נאבקים כדי לשלם פחות בסופר, כי הבנו שלא נקבל פה צדק חברתי.