אז איפה גן עדן?

בשלהי המאה ה-19, קצת יותר מ-200 שנים לאחר שהמשורר הבריטי ג'ון מילטון הביא באריכות ב"גן העדן האבוד" שלו את השתלשלות האירועים שהובילה לגירוש הנצחי של בני האדם מגן עדן, החליט הכומר האמריקאי וויליאם פיירפילד וורן להחדיר קצת אופטימיות במאמינים שלו. גן העדן, כתב וורן בחיבורו פורץ הדרך, לא "אבד" לנצח כפי שחשש מילטון, אלא פשוט הוסתר זמנית בשכבות עבות של קרח. עם שילוב של מעט מאמץ והרבה תעוזה, סבר וורן, אפשר יהיה גם לגלותו מחדש - מתחת לקוטב הצפוני.

אף שטענתו המפתיעה של וורן הייתה מבוססת בעיקר על פרשנותו הגיאוגרפית של ספר בראשית, נקודת המוצא שלו נשענה על עובדה מדעית: לפני מיליוני שנים, כדור הארץ היה מקום הרבה יותר חם, והקוטב הצפוני עדיין לא היה קפוא. בשל הטמפרטורות הגבוהות, העריך וורן, המקום היחידי בעולם שבו התנאים הביולוגיים המתאימים לחיים היה בקטבים. מדובר היה בקצה חוט בלבד, אך זה הספיק לוורן כדי לבסס תיאוריה שלמה: אדם וחוה, שהתנשאו לגובה של כארבעה מטרים, חיו בעולם של שלום, שפע ואהבה, כאשר רבים מסודות המדע המודרני כבר היו ברשותם: הם נעו על מרכבות מברזל, הפעילו קיטור ונהנו מפלאי טכנולוגיה.

לא כולם ראו בעין יפה את ממצאיו של וורן. הגדיל אז לעשות הניו יורק טיימס, שהכריז במאמר עוקצני כי "אם גן עדן באמת היה בקוטב הצפוני - לא שווה בכלל למצאו". גם הקהילה המדעית לא ממש לקחה ברצינות את התיאוריה של וורן, שהיה לא רק איש דת מכובד אלא גם מלומד מפורסם ונשיאה של אוניברסיטת בוסטון, אחת האוניברסיטאות הנחשבות והמתקדמות ביותר בארצות-הברית.

אבל הביקורות, שלא לדבר על שפע העובדות המדעיות הסותרות, לא שינו דבר מבחינתו: וורן הדפיס לא פחות משמונה מהדורות של רב-המכר "גן העדן הנמצא" והפך לאחד המרצים המבוקשים באמריקה. "אף אחת מהראיות שהוצגו בספר שכתבתי לא הופרכו באופן מוחלט", הצהיר. "נפתרה אחת החידות המיתולוגיות המאתגרות ביותר".

וורן לא היה הראשון שניסה לפתור את החידה המיתולוגית. בספרה החדש של ברוק וילנסקי-לאנפורד, "התאווה אחר גן עדן" (Paradise Lust, משחק מילים על "גן העדן האבוד"), היא מציינת את המועדון המכובד של בעלי חזון מודרניים ומשכילים מרחבי העולם, שהיו בטוחים כי מצאו את מיקומו האבוד של גן עדן.

בימי הביניים החיפוש אחר שרידיו המוחשיים של גן העדן אף נחשב לפעולה מעשית וסבירה בקרב המלומדים הגדולים ביותר: אוגוסטינוס הקדוש, למשל, ניסה לפענח את הכתובים בניסיון לאתר בהם רמזים; ג'ון קלווין, מייסד זרם הקלוויניזם הפרוטסטנטי, העלה את מיקומו המדויק על מפה של העולם ששרטט; ואפילו קולומבוס היה משוכנע שמצא את דרך הגישה לגן עדן בשפך נהר האורונוקו בוונצואלה.

עידן הנאורות והמהפכה המדעית שקידמו את פני המודרנה - ובעיקר ממצאיו של צ'ארלס דרווין - היו אמורים לשים קץ לחיפוש המיתולוגי. הרי אם האדם התפתח מהקוף בתהליך אבולוציוני ארוך ומורכב שנמשך מיליוני שנה, כיצד ומתי בדיוק יכול היה להתגורר בגן עדן? אלא שהעידן המודרני, מגלה לאנפורד, רק האיץ את החיפושים.

חמושים בשילוב מוזר של אמונה דתית עזה ותיאוריות מדעיות סלקטיביות, ניסתה שורה ארוכה של מלומדים לגשר בין אידיאולוגיה לבין ארכיאולוגיה. אף שרבים מגיבורי ספרה ההיסטוריים של לאנפורד הקדישו זמן, אנרגיה, ולעתים גם לא מעט כסף, לחיפוש מתסכל שהעלה רק חרס - הם לא פסקו מלחפש.

"בתחילת המאה ה-20 נדמה היה שנותר רק כוח אחד להתמודד עמו: הרצון הבלתי רגיל להביט בבלתי נודע בפנים - ולחשוף אותו", כותבת לאנפורד בספרה. "לכן, הטרנספורמציה לעבר חברה מודרנית וחילונית הותירה למעשה פתח עבור האפשרות שהאמונות הנכספות של העבר עוד יתגלו כאמיתיות. ובקיצור, החיפוש אחר גן עדן לא פסק בעת המודרנית. הוא פשוט נעשה מוזר יותר".

תחנה ראשונה: הנחש מאוהיו

"בראשית ברא אלוקים את האדם במחוז אדמס, אוהיו, מצפון לעיירה פיבלס ודרומית לעיר צ'יליקות'", כותבת לאנפורד בהומור. עד לפני קצת יותר ממאה שנה, הדבר היחידי שמחוז אדמס היה ידוע בו היה "בית הזייפנים" - ניסיון נועז במיוחד לזייף שטרות של 500 דולרים בבית שפעל שם בתקופה שלפני מלחמת האזרחים. בתחילת המאה ה-20 הצליח מחוז אדמס להתפרסם דווקא בזכות סיבה הרבה פחות מבישה: כמקום לידתו של האדם.

בגובה של שלושים מטרים מעל גדות נהר הבראש-קריק שוכן לו תל יוצא דופן בצורת נחש המתפתל לאורך יותר מ-450 מטרים. האתר יוצא הדופן, המכונה בידי המקומיים תל הנחש, נחשב למקדש אינדיאני עתיק, אבל הכומר הפרוטסטנטי לאנדון ווסט, שגדל והתגורר בסמוך לו שנים רבות, החליט בשנת 1901 כי מקורו של הנחש המסתורי בנסיבות הרבה יותר משמעותיות: "אפשר כעת למצוא, לא הרחק מסניף הדואר המקומי של מחוז אדמס, את מה שעד כה אי-אפשר היה למצוא על כל פני כדור הארץ - את דמותו המעוצבת של הנחש הגדול, המעניקה עדות ברורה ואמינה לדברים שסיפר לנו משה רבנו". לא האינדיאנים בנו את הנחש, סבר ווסט, אלא אלוהים. כהוכחה הצביע ווסט לעבר ההרחבה המשולשת בקצה התל, המציגה את הנחש המתפתל עם פה פתוח; פיתולי האדמה העגולים בסמוך לפיו של הנחש, כך סבר ווסט, הם שרידיו של דבר ברור - התפוח.

"ווסט שמע את מגוון ההסברים המדעיים הקיימים לגבי מקורותיו האינדיאניים של התל (הוא נבנה כאתר פולחן במאה ה-11), אך הוא לא האמין לאף אחד מהם", מספרת לאנפורד בראיון ל-G. במקום זאת, הוא ניסה לשלב כלים אמפיריים אחדים במטרה להפריך את הביקורת המדעית. דוגמה מעניינת לניסיון הזה באה לידי ביטוי בהסבר של ווסט לתעלומת תיבת נח. הדעה הרווחת מייחסת את מיקומה של התיבה בהר אררט בארמניה; ווסט הסביר שנח בכלל בנה את התיבה על גדות המיסיסיפי, וכשהכה המבול בגן עדן האמריקאי, הוא שט בתיבה במשך חמישה חודשים. בעזרת חישובים מתמטיים שעשה, "הוכיח" ווסט כי נח יכול היה לעבור בקלות את 11 אלף הקילומטרים המפרידים בין ארצות-הברית לבין ארמניה באמצעות מהירות שיוט יומית ממוצעת ונינוחה של 75 קילומטרים בשעה.

אף שתחילת המאה ה-20 בארצות-הברית נחשבה לעידן של קדמה מדעית, היא גם התאפיינה ברוח פטריוטית, מה שאולי מסביר מדוע רבים מההיסטוריונים ומהעיתונאים לא מיהרו להתנער מהצהרת הבעלות האמריקאית על גן עדן, ואפילו ניסו לשמור על ראש פתוח לתיאוריה של הכומר מאוהיו. "אין שום סיבה שגן עדן יהיה באיזו פרובינציה טורקית", נכתב באחד העיתונים המובילים, "אז בואו לא נזלזל כל-כך מהר בתיאוריה של הכומר ווסט".

תחנה שנייה: הנחמה הסינית

באותה מידה שהפטריוטיזם הגובר בארצות-הברית של המאה ה-20 סייע להצדיק את קיומו המפוקפק של גן עדן אמריקאי, התפוררות הקיסרות הסינית באותן שנים הולידה את גן העדן הסיני. בליל 25 באוקטובר 1914, מספרת לאנפורד, ישב איש העסקים הסיני דזה טיאן-טאי בחדר העבודה שלו, מדוכא ממלחמת העולם הראשונה שהחלה חודשיים לפני כן. דזה, תושב הונג קונג שנולד באוסטרליה, היה תוצר של מיזוג תרבויות: בן למהגרים סינים מסורתיים שחונך במדינה מערבית כנוצרי אדוק ומודרני. חרד ממעמדה הדועך של סין המפוצלת, שבאותם ימים נשלטה בפועל בידי המעצמות האירופיות ובידי יפן, דזה שאל את עצמו אם ייתכן שאלוהים ברא את האדם רק כדי לתקוע אותו באיזו פינה נידחת. השאלה הזו הותירה אותו ער כל אותו לילה, ועם אור הבוקר כבר פתר את החידה: אדם וחוה לא נולדו במזרח התיכון, כפי שסברו מרבית הנוצרים באותה תקופה, אלא במקום הרבה יותר אקזוטי: במדבריות הנידחים של מחוז שינג'יאנג בצפון מערב סין.

בשלוש חוברות שונות שחיבר ופרסם בתוך זמן קצר, הכריז דזה כי גן עדן האמיתי ממוקם בנווה מדבר בצורת ירח, שממוקם בקצה המדבר המונגולי הנידח והקפוא על פלטה הגובלת בטיבט, במחוז המערבי שינג'יאנג. בעודו מסתמך - כמו וורן ווסט לפניו - על העובדה שהיבשות היו פעם מחוברות ליבשת על אחידה, טען דזה כי צאצאיהם של אדם וחוה יכלו להתפרס ברחבי העולם, לאחר שהמבול השמיד את גן העדן הסיני, בהליכה. את העובדות המדעיות הסלקטיביות ואת הפסוקים המקראיים קישט בפולקלור סיני עתיק - מה שאפשר לו להפיץ את התיאוריה שלו באוזני ההמונים בסין. הוא טען, למשל, כי נו-אה, דמות מיתולוגית סינית אהובה, הייתה למעשה ההשראה לנח התנ"כי.

"גרסת הבריאה של דזה הייתה סופה מחשמלת של גיאולוגיה, אנטי-דרוויניזם, תנ"ך, מסורת סינית, ופרופגנדה לאומנית", קובעת לאנפורד. למרות זיקתו הדתית המוחשית, מאמינה לאנפורד כי מה שהניע את רעיון גן העדן הסיני היה רוח לאומנית עזה שחיפשה דרך לאחד מחדש את סין המפוררת. "העם הסיני צריך היה ללמוד לאמץ לעצמו את התכונות הטובות ביותר של הציביליזציה המערבית, ודזה חלם על מקום שיאפשר לו לעשות זאת. גן עדן היה המקום הזה".

כה משוכנע היה דזה בכוחו המרפא של גן העדן הסיני - אף שמעולם לא ביקר בו - שהאמין כי כשהמין האנושי יחדל לבסוף ממלחמה וישוב לדרכי השלום והאחווה, אז תוכל סין "להפוך את גן העדן שלה לאתר בינלאומי, ולהקים שם את הפרלמנט של האנושות".

תחנה שלישית: עץ הדעת בעיראק

בניגוד לגרסאות האמריקאיות והסיניות, האפשרות שמקורו של גן עדן בעיראק אינה זקוקה לדמיון ולאמונה, שכן הייתה לכך הוכחה מוחשית: שרידיו של עץ הדעת התנ"כי. זה, לפחות, מה שחושבים תושבי אל-קורנה בעיראק.

העיירה, השוכנת בקרבת העיר בצרה, ידועה זה מאות שנה כביתו של עץ הדעת. מיקומה הגיאוגראפי מעמיד אותה בדיוק במקום שעליו מצביעים התיאורים התנ"כיים של גן עדן (ובמיוחד בהתייחס לקרבתו לנהרות הפרת והחידקל), מה שהפך אותה לאתר עלייה לרגל עבור אלפי מקומיים וזרים המבקשים להיעזר בכוחותיו של העץ, ואף להניח בתוכו פתקים.

ב-1876, בישוף אמריקאי שביקר באל-קורנה ביטא ביומנו את האושר שחש כשהגיע לשם: "הו, איזה מיקום זה עבור גן עדן, בנקודת מפגש הנהרות העצומים האלה, במזג האוויר הנפלא, ובמרכזה של אימפריה קדמונית". לתיירת אמריקאית שהגיעה לשם זמן קצר לאחר מכן היה רושם מעט שונה: "איזו אובססיה עיוורת ערפלה לכם את החושים, שהעזתם לקרוא למקום הזה גן עדן".

גם החיילים הבריטים שהוצבו בעיירה בימי מלחמת העולם הראשונה לא נפעמו מהקרקע הקדושה תחת לרגליהם. "לא זקוקים היינו למלאכים חמושים בחרבות בוערות כדי למנוע מאיתנו לשוב לשם", אמר אחד מהם בבדיחה על הכתוב בספר בראשית, "ברגע שרק יכולנו, ברחנו משם". את העיירה עצמה, אגב, הם כינו "גן הגיהינום".

כשהשקט שב לעיראק לאחר מלחמות העולם, גם אם לזמן קצר, ניסו השלטונות לשווק את העץ כמוקד תיירותי. בעיירה נפתח מלון גן עדן, והיו מי שדיווחו כי גם ביקרו בגלידרייה של אדם. אפילו סדאם חוסיין התיר לעיתונאים זרים לבקר במקום. היום המצב שונה: לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 הפכו חלקים מאל-קורנה לעיר רפאים. הגינה שבתוכה שוכן העץ התנ"כי - עץ שכבר מת וניטע מחדש אין-ספור פעמים - מוזנחת והרוסה, הנהר הסמוך מלא דגים מתים, והגינה סביבו מכוסה בגללים של בעלי חיים. הגדר סביב העץ הרוסה, שקי חול פזורים בכל עבר, ושלט מברזל, שבישר על קדושת המקום, נבזז, ובמקומו מופיעה כתובת הגרפיטי: "להפיל את ארצות-הברית וישראל!".

על אף הייאוש, מורה מקומי, שמתעקש כי זהו מקום לידתה של הציביליזציה, משוכנע שעוד יבוא היום שבו עץ הדעת יאחד מחדש את המין האנושי: "כל דור שגדל כאן למד שזהו גן עדן האמיתי ושזהו העץ של אדם", כך סיפר ללאנפורד. "כשהשלום יחזור לעיראק, גם האנשים מרחבי העולם יחזרו לכאן כדי להתפלל".

תחנה רביעית: כרתים

אם עד כה התיאוריות השונות לגבי גן עדן שילבו אמונה דתית עזה עם עובדות מדעיות סלקטיביות, הטענה כי גן עדן שכן במרכזו של חצי אי הררי שחדר אל תוך הים התיכון מחופיה של כרתים, משלבת גורם אחד נוסף בסיפור הזה: דמיון. בשנות ה-20 של המאה הקודמת צמחה קבוצה של בורגנים אמריקאים משכילים בפרבריה האמידים של שיקגו, שהאמינו כי גן העדן התנ"כי אכן היה קיים, גם אם לאו דווקא נוצר בידי האל - אלא בידי יצורים מהחלל החיצון.

ראשיתה של התיאוריה הזאת במה שנודע כ"ספר היורנצ'ה" (Urantia), אוסף של התכתבויות בין חבריו של חוג הבית המשכיל בשיקגו לבין החייזרים. הקבוצה הוקמה בידי בני הזוג סדלר, זוג רופאים משיקגו שכביכול הצליח ליצור קשר עם יצורים מעולמות אחרים בסדרה נמשכת, ומסתורית, של שאלות ותשובות. על-פי אמונתם של חברי הקבוצה, גן עדן נבנה כדי לשמש כמעין בירה אדמיניסטרטיבית של זן "יצורים סגולים" שגובהם שלושה מטרים, שתכננו להגיע אל כדור הארץ לקראת סיום ההליך האבולוציוני של בני האדם כדי לסייע להם ב"שיקום מוסרי". במילים אחרות: אדם וחוה לא היו בני האדם הראשונים, אלא דווקא שליחים מהחלל החיצון שהגיעו לכאן כדי לסייע לבני האדם הפרימיטיביים לתקן את דרכם.

לאנפורד מספרת כי לאחר שלוש שנות חיפושים וסריקות מקדימות, החליטו היצורים הסגולים למקם את גן עדן על חצי אי שהוביל מכרתים לתוך הים התיכון. "לא יותר מדי חם, לא יותר מדי קר, ועם די מקום - זה בדיוק מה שהם חיפשו", היא כותבת.

האתר המיועד, המוקף בטבעת הרים, נחסם בידי חומה מלאכותית במטרה למנוע מהשבטים האנושיים הסמוכים לחדור לגן עדן בטרם יהיו מוכנים לכך. במרכז גן העדן, מספרת לאנפורד, נמצאה גרסה מעט שונה לעץ החיים המקראי בדמות "שיח קסום שספג אנרגיית חלל נגד הזדקנות ושחרר אותה מסתורי בזמן אכילתו".

כ-83 שנים לפני הגעתם המיוחלת של אדם וחוה לכדור הארץ, החלו 3,000 מתנדבים לבנות את גן עדן. יום ולילה, כך מסופר, הם והגבוהים עמלו כדי להקים עיר למופת, עם כל הסטנדרטים של התכנון העירוני המודרני: במרכזה המדויק של העיר שכן המקדש המרכזי; מצפון היו משרדי הממשל; ממערב - מגורי העובדים; וממזרח - ביתם הפרטי של אדם וחוה, שהיו "בעלי עור בהיר ונצצו מאור סגול קדוש".

משימתם של אדם וחוה לחנך את בני האנוש הפראיים החלה ברגל ימין: חוה הולידה 1,647 ילדים סגולים, שבבוא העת אמורים היו להתמזג עם בני האדם ולהשביח את המאגר הגנטי שלהם. החיים בעדן על גדות הים התיכון, מספרת לאנפורד, כללו סדנאות, בניית בתי ספר ואכילת ירקות רבים. מדובר היה בחברה מתקדמת במיוחד: היה איסור על עבדות, היה שוויון בין המינים, לא היה עוני, ומערכות ביוב וסניטציה מתקדמות שמרו על תנאי היגיינה ובריאות גבוהים. בנוסף, פעלה בעדן מערכת דמוקרטית הוגנת, אך נוקשה: "הם האמינו כי יש להגביל את פעילותם של בני האדם. עבורם, הדמוקרטיה המושלמת הייתה האיזון בין חירות לשליטה".

אז מה קרה לכל זה? ובכן, מתברר שגם החייזרים נכנעו לבסוף לפיתוי האנושי: חוה בגדה באדם עם בן אנוש בשם קינו (לכאורה אביו של קין), במטרה לזרז את השבחת הגנים האנושיים. בעקבות זאת, נאלצו היצורים הסגולים - שעכשיו "הוכתמו" בגנים אנושיים - לנטוש את כרתים ולהקים מחדש את עדן במזרח התיכון. לאנפורד מדגישה שעבור קבוצת המאמינים משיקגו, "אדם וחוה לא חטאו, כיוון שחטא מצריך כוונה רעה. הם פשוט מעדו, וזאת בשל הכוונות הטובות ביותר".

לא צריך להתאמץ להפריך את הגרסה הזו כדי להבין שבני הזוג סדלר לא באמת ביקשו להחליף את המדע במיתוסים מדע-דמיוניים, אלא דווקא לעשות בהם שימוש כדי לחזק את משנותיהם החברתיות והפוליטיות ולהפיצן. "הם רצו לבנות את גן עדן בעצמם, ולעצב מחדש את הדת, כדי שיוכלו גם לשלוט בה".

תחנה חמישית: בתוך הים

באופן אירוני מעט, ריבוי המיתוסים המהולים במעט מדע הביא להתעלמות כמעט מוחלטת בשנים האחרונות מההוכחה המדעית היחידה שעשויה לשפוך אור על שרידי גן עדן. בעזרת צילומי לוויין של נאס"א, העלה לפני כמה עשורים הארכיאולוג האמריקאי ג'וריס זארינס מאוניברסיטת מיזורי את האפשרות שגן עדן לא שכן בסמוך למפרץ הפרסי - כפי שמרבית חוקרי הדת והתיאולוגים משוכנעים - אלא דווקא תחתיו.

לפני כמה אלפי שנים, כך סבר זארינס, המפרץ הפרסי היה שטח חקלאי פורה המחורץ בדרכי מים מתוקים. מבחינתו, לאגדת גן עדן חשיבות אנתרופולוגית ולאו דווקא דתית, שכן היא מסמלת את מה שהוא מכנה ה"מהפכה המשמעותית ביותר שאי-פעם פקדה את האנושות": המעבר ההיסטורי של האדם מחיי נדידה של ציידים-לקטים לחברה חקלאית המתקיימת מביות צמחים ובעלי חיים. להערכתו, הסיפור התנ"כי משקף בעצם את אותו המשבר הקריטי בין שתי צורות חיים מנוגדות, ומתחרות, שייתכן כי התרחש סביב אותה התיישבות ראשונית, שאותה הכתירו התרבויות השונות באזור כגן עדן.

תחנה אחרונה: לב האדם

העובדה כי דווקא התיאוריה המשכנעת של זארינס כמעט נשכחה בתוך מסכת של תיאוריות הרבה יותר ססגוניות - ובעיקר מופרכות - אינה באמת מפתיעה. לאנפורד מסבירה מדוע: "גן עדן זה משהו שקיים בתוכנו, ושהפך לחלק מאיתנו". לטענתה, גם אם מרבית התיאוריות "רק הופכות להזויות יותר ויותר", הן מצביעות על הצורך העז שלנו "להבין מנין באנו, ולאן אנו הולכים".

הצורך הזה, מספרת לאנפורד, אינו פוסק לרגע. מאז פרסום הספר, אמרה לנו השבוע, היא לא מפסיקה לקבל הודעות ומכתבים מאנשים ש"יודעים באמת" היכן נמצא גן עדן. התיאוריה הצבעונית ביותר שהגיעה לפתחה של לאנפורד גורסת כי במרכזו החלול של כדור הארץ אפשר למצוא את גן עדן לצד העיר אטלנטיס האבודה. זה לא נשאר רק על הנייר: קבוצה של אמריקאים מאריזונה אפילו מנסה לגייס כסף לחכירת ספינה לקוטב הצפוני, שם, הם טוענים, נמצא הפתח לאותו עולם חלול שכולו טוב.

"לקח לי זמן רב למצוא מכנה משותף בין כל האנשים והסיפורים האלה", מודה לאנפורד, אבל היא מצאה אותו לבסוף: "הבנתי שמה שמקשר אותם יחד זה הצורך באחדות. גן עדן יש רק אחד, ולכן זה גם מספק עבורנו נקודת מוצא משותפת, כלומר מקום שבו כולנו חיינו יחד, לפני הפיצול והשבר. יותר מכול, החיפוש המתמשך אחר גן עדן אולי משקף עבורנו את אותו הרצון לשוב ולהיות מאוחדים".