היא, אשת עסקים בכירה, יושבת מולי רועדת, רעד פיזי ממש; "עד שמישהו יירצח פה, הם לא יעצרו. הם לא"

היא ישבה מולי רועדת. לא מטאפורית, זה היה רעד פיזי ממש. "עד שמישהו לא יירצח פה - הם לא יעצרו", אמרה בהתרגשות, מתקשה לעכל שהיא, שנחשבת עילוי כלכלי וגרפה כל כתר במשק, הפכה להיות אויבת הציבור. היא קוראת את הטוקבקים, על הסטטוסים בפייסבוק מספרים לה, את השלטים בהפגנות היא רואה ומשפשפת את העיניים, לא מאמינה. עד הבית הם הגיעו אליה.

והיא לא לבד. היא חלק מציבור הולך וגדל של אנשי עסקים שמוצאים עצמם תחת מתקפה פרועה. הם מרגישים רדופים. אלה ימים שבהם הפרסונליזציה של המחאה החברתית תופסת תאוצה. לא הכול מגיע לתקשורת, אבל למשטרה כבר מגיעות תלונות על איומים, ועל אקטים פיזיים של אלימות וחבלה.

"להיות עשיר זה להיות חזיר"

הרשו לי להציע שכשהמסיתים אומרים שהם רוצים להוריד את העשירים, הם לא מתכוונים להוריד להם את האיפור. הם להוטים לראות את קרקפותיהם מתגלגלות בחוצות. דברי התעמולה שלהם מנוסחים בבומבסטיות שלא תמיד שורדת את מבחן העובדות.

בראיית עולם הוליוודית, יש פה מעין מאבק בין הטוב המוחלט לרע המוחלט. למי שלא גומר את החודש יש היום תוקף מוסרי הרבה יותר מלכל בעל הון. המציאות, כמובן, היא הרבה יותר מורכבת.

אלא שהם, המותקפים, לא מצליחים להעמיד נרטיב חלופי. לחרדתם הם גילו יום אחד שתפיסה ציבורית חדשה מחלחלת, והיא לגמרי לא בעדם. להיות עשיר, מטיחים בהם, זה להיות חזיר. מעמדם הפך פחות יציב אפילו משל העוזרות של שרה נתניהו.

כל פעולה - ספין

זה לא מה שהם ידעו לספר לעצמם. בשביל מה הם מתאמצים, וחוגגים בגדול, ותורמים, ודואגים שיתלווה לכך גם כיסוי יחצני כבד? הם מוכנים לעשות הרבה בשביל לקבל אהבה. הם עובדים בזה. הם רוצים שהעם יאהב את ההצלחה שלהם. הכול מתחיל ונגמר שם.

אבל העם לא יכול לאהוב אותם. איך הוא יכול לאהוב מי שחי כל-כך הרבה יותר טוב ממנו? הכסף שלהם מוציא אותו מדעתו, לוחץ על בלוטות הארס. הריטואל החדש מתמצה בהקרבת סלבס כלכליים על מזבח השנאה, מעצבים מהם נרטיבים של מיתולוגיה אפלה. הציבור כבר לא מתבלבל מחזות הפילנתרופים, לא היום. חלפו ימיו של הפיאודל המרעיף מטבעות זהב על נתיניו הכורעים על ברכיהם. כל פעולה שלו נחשבת לספין, על כל דבר קטן מדרדרים אותו במדרון.

שער עצמי מרהיב

פעם הם היו מעטים, אבל פתאום יש הרבה מהם. שכבת המיליונרים, יוצאי חלציו של הקפיטליזם המשגשג, גדלה בעשור האחרון באופן דרמטי. בעלילת חיינו הם הפכו גיבורי תרבות. ומה ההנמקה העלילתית? ערימה של כסף.

סיפורי העושר הגדול וסגנון החיים הראוותני על סמלי הסטטוס האופנתיים הזינו תקשורת כלכלית צמאה, שהלכה והתנפחה. ריחה המשכר של התהילה והסגידה התרבותית הרטיט את נחיריהם, אבל בטייק אוף על איקרוס - שכנפיו נמסו בשמש בהגביהו מדי לעוף, גם הם לקחו את זה רחוק מדי. כשהעדיפו להמשיך לנקר עיניים - הבקיעו שער עצמי מרהיב. מי שהתפלשו יותר מדי בהדוניזם, כמעט הטביעו עצמם בתוכו.

מאז המחאה הפכה תל-אביב לעיר מאוד לא טייקון-פרנדלי. יש עליית מדרגה ביחס אליהם, כלומר ירידת מדרגה, כלומר התגלשות על המעקה.

בעידן של תהפוכות רגולטוריות שהפכו לתוהו ובוהו, הקריירה של רבים מהמשקיעים סובלת מוורטיגו מתקדם. אין ספק שייקחו מהם את הכסף. הרחוב יילחם בהם, והשלטון, שמרוצה מהסטת האש לעברם, גוזר עליהם עוד גזרות ועוד גזרות. הוא מושך ידו מהם, שלא ידבק בו קלונם. לא פלא שהם מבוהלים כמי שטרפם עומד להישמט מבין שיניהם.

פתאום הם הבאד גייז

אבל זה הרבה מעבר לכסף. הם, שעד עתה הכול ביקשו את קרבתם, אוצרים בלבם עלבון בחודשים האחרונים. בתהליך אנושי מורכב, הם הפכו לבאד גאייז. במחאה הזו שרטטה יד נעלמה קו קשוח שחילק את חייהם ללפני ואחרי.

קשה להבחין בכך כלפי חוץ. הם ממשיכים לחגוג באירועים - בכל זאת, ספטמבר גדוש בהם - אבל העין הצוחקת היא גם העין המחניקה את הכאב.

יום כיפור הקרוב יהיה זמן של חשבון נפש מיוחד. חלקם מגדל רגשות אשמה. אולי אין רע בכך שיעצרו את שעטת האמוק ויבדקו לאן הם נוסעים וכמה אנחנו משלמים על זה. אחרים מאמינים שעליהם להמשיך ללכת בדרכם, לתת ללשונות ללהג. ויש שמתקשים להחליט איזו פנייה לקחת בצומת המוסרי שאליו נקלעו.

אבל זה לא סוף סיפור. אם כתוצאה מהמשבר והחלשת המשקיעים ירד מיתון על הארץ, ואבטלה תהפוך לסיפור הגדול הבא - יהפכו המעסיקים, על מקומות העבודה שהם מספקים, למשאב הכי נדרש. זו כבר לא תהיה המלחמה על הקוטג', אלא על הפרנסה. במצב כזה תרשים הזרימה יתהפך: מי שהיום יורקים עליהם, יהפכו בתעתוע גורל חזרה למושיעים.

vered-r@globes.co.il