"לעבוד במשרד פרסום נשמע סקסי, יצירתי; אז זהו, שלא"

"לעבוד במשרד פרסום" נשמע סקסי. יצירתי. גלורי. מחוץ לקופסה.

אז כמזכירה, זה לא משהו, אלא אם הבוס שלך הופך למנטור שלך, ואת מקבלת כמוני קורס מזורז בבועה של העיר הגדולה.

כשכתבתי את הקמפיין הראשון בחיי במשרד הפרסום של אחד מגדולי התעשייה, אמר לי קולגה: "זה כמו קינוח אלוהי". ובואו נגיד שלא יכולתי לתאר את ההרגשה טוב יותר. את לומדת שלהיות שרוטה זה יתרון. מה שניסית להילחם בו כל השנים, את גאה להחצין. ומעריכים את זה. הבנתי שאני מוקסמת מיצירתיות, צמאה ללמוד עוד, ורוצה להעביר לכל העולם את מה שאני יודעת. אבל איך עושים את זה?

מוכרים את עצמך ביוקר. מסתבר שהכול מתחיל ונגמר בשיווק.

אתה אמנם יודע דברים, אבל אתה בור בקודים ההתנהגותיים. מי אני שמישהו יקשיב לי? שנתיים פסיכולוגיה וסוציולוגיה ושנה פרסום ושיווק לא עושות אותי מומחית, ובטח לא קבילה למשרה בתעשייה. אבל למכור ביוקר, זה נכס התנהגותי שיכולים לרכוש.

עם קורס קצר בפריהנד ובפוטושופ, בארשת-פנים רצינית ומקצועית, התקבלתי כמעצבת גרפית למשרד פרסום בראשון-לציון. כן. בוף, ישירות לתעשייה.

החשיבה היא קריאייטיב. מעיצוב המשכתי לכתיבה, המנטור הוא הבוס, העבודה סביב השעון, ואי-אפשר לנשום. נקודה. המעצבת שעבדה אתי חטפה התמוטטות עצבים וקרסה לי מול העיניים.

המשכתי את דרכי במשרד פרסום גדול יותר. אולי שם העניינים נורמליים. אבל מה אז? איך אני אשבץ את עצמי באחד מהתפקידים המוגדרים מאוד שם. להיות תקציבאית מישהו הגדיר לי כסנג'רית שמעבירה דבר מימין לשמאל, ולעשות רק את זה זה סיוט. להיות גרפיקאית זה להיות סנג'רית של הארט בלי סיי בקופי, ולהיות רק קופי זה לא משעמם?

כל המחשבות היו על השולחן ונכנסתי כ"סופרווייזרית", כאחת שתהיה לה כביכול נגיעה בכל.

זה כבר מתחיל להישמע סקסי. סופרווייזרית במשרד פרסום...

אה-אה. אכזבה. מלחמות אגו מטומטמות. פוליטיקה שמגלגלת מיליוני שקלים מאגו של אחד לאחר. עבודה של לילות כימים - סתם. אשכרה סתם. ללא שום ערך אמיתי.

אחרי 5 שנים שרצתי סביב הזנב של עצמי, אמרתי סטופ. די. אני רוצה שקט. אז מה עכשיו? ננסה את הקינוח האלוהי במשרה מלאה. קריאייטיב, קופירייטינג. זו אמורה להיות משרה שקטה, אמרה מי שהתבדתה כי הלחצים הרגו אותה.

זה נכון שאנשים שבוחרים בקריירה הזו הם שרוטים. אני כנראה ההוכחה. אבל בחייאת, קינוח אלוהי, קינוח אלוהי, נראה אתכם אוכלים אותו מבוקר עד ערב.

והנה אני מוצאת את עצמי, אחרי למעלה מ-10 שנים בתעשייה, שואלת את עצמי - מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

* נכתב על-ידי מיכל כזארי (39), פרסומאית