זמן לחשבון נפש: גם הציבור ניפח את בועת הנדל"ן

האשמנו את כולם, אבל גם אנחנו, הצרכנים של שוק הנדל"ן, תרמנו לא מעט לניפוח הבועה ■ הגיע הזמן לחזרה בתשובה: איפוק פיננסי, צניעות בבחירת הדירה ובעיקר היגיון בריא של כיצד ראוי שיתנהל שוק המגורים

את כולם האשמנו: את בנק ישראל, שהוריד את הריבית לשפל היסטורי ודחף את המוני בית ישראל לחפש השקעות מעט יותר מניבות מחיסכון בבנק, וכך ניפח את הביקושים ואת מחירי הדירות; את מינהל מקרקעי ישראל, שרבץ במשך שנים על 93% מקרקעות המדינה, אבל העדיף לשווק אותן במשורה ורק למרבה במחיר; את משרד האוצר, שהביט בחיוך כיצד הזינוק במחירי הדירות, שגרר עמו זינוק בגביית המיסים, תורם תרומה נכבדה למספרים המרשימים ולמצגות הנפלאות שהאדירו את צמיחת המשק הישראלי.

האשמנו גם את משרד הבינוי והשיכון, שכבר שנים לא בונה ולא משכן, ושריו בעיקר מפריחים סיסמאות על דיור ציבורי ועל עידוד המעבר לפריפריה; את משרד התשתיות והתחבורה, שהשאירו את ערד ואת נהריה במרחק שנות אור ממרכז הארץ; את ראשי הערים, שחשבו רק על הקמתן של עוד דירות גדולות ומפוארות, כדי שחלילה לא יפלו עליהם עוד עניים ומסכנים שיכבידו על הוצאות הרווחה העירוניות; וכמובן את הקבלנים/המתווכים/השמאים/עורכי הדין ושאר בעלי אינטרסים הניזונים ממשמני הענף, שחמדנותם ורעבונם לעיתים לא ידעו גבולות, ואם אפשר לבקש יותר, אז למה בעצם לא.

ומה עם להאשים קצת את עצמנו, קוני הדירות בפוטנציה ובפועל?

1. בזמן שהמשכורת שלנו טיפסה, אם בכלל, בשברי פרומיל, הרשינו לעצמנו בשנים האחרונות לשלם יותר ויותר על קורת גג. בחסות ריבית משכנתאות נמוכה, ובחסות בנקים למשכנתאות שהיו מוכנים לתת כמה שיותר ולכמה שיותר זמן, נכנסו ישראלים בעיניים פקוחות להתחייבות לעשרות שנים, בסכומים דמיוניים בגובה מאות אלפי שקלים ואפילו למעלה מכך, כשפירמידת מחירי הנדל"ן רק הולכת ותופחת.

2. במקביל, ועם לא מעט קשר, כשהכסף ניתן פה בזול והקונים התפתו לקחת, גם המוכרים (שהיו בדרך כלל גם הקונים, בצד אחר של המשוואה) גילו שתאוות הבצע שלהם מצליחה לא רע. בלוחות המודעות האינטרנטיים ניתן היה לפרסם ללא שום עלות כל תג מחיר לדירה - יצליח יצליח, ואם לא יצליח נוריד טיפה - ולתרום לניפוח הבועה.

3. וזה לא הכול: בשנים האחרונות האמנו לכל גימיק שמכרו לנו ושהיה קשור איכשהו לענף הנדל"ן. כל דירה סטנדרטית הייתה כמובן דירת יוקרה, כל דירה קטנטונת במרכז העיר הפכה לדירת סטודיו מדליקה וכל דירה גדולה הפכה למינימום מיני-פנטהאוז. ולגינה הקטנה קראנו כמובן פארק, וכמה וילונות גדולים בלובי הפכו את הבניין לירוק וידידותי לסביבה, ולא שמנו לב שאפילו דוד שמש הקבלן לא שם על הגג.

4. ואי אפשר היה להתחמק מנפלאות השיווק: "הגרלה על מאה דירות בגני התערוכה?" אנחנו באים (רק אם נרשמנו מראש כמובן או שהתמזל מזלנו להיות שייכים למועדון הנכון). "הנחה של 10% ממחיר מחירון?" - בטח שנגיע, גם אם הפרויקט עוד לא עלה על הקרקע והקבלן בחיים לא הדפיס את אותו מחירון דמיוני, כדי לחתוך ממנו 10% רק בשבילנו.

5. בכלל, נראה ששכחנו שדירה זה בסך הכול 'הקנקן', והרבה יותר חשוב מה מגלים בתוכו פנימה. לא התפשרנו על פחות מלובי מרשים בגובה שתי קומות, דרשנו שתי מעליות בתוך הבניין, רצינו דווקא חניון תת קרקעי, התלהבנו מחדר הישיבות המשותף שניתן לדיירים ("נוכל לעשות שם יום הולדת לילד") - ואח"כ התפלאנו שמחיר הדירה קפץ כל כך ביחד עם הסטנדרט החדש (וששטח הדירה נטו רחוק עשרות אחוזים מהשטח שמכרו לנו ברוטו).

6. וכמובן שבשיחות הסלון ידעו כולם לספר איך לחברים המאושרים שעברו לגור בניו יורק אין שום בעיה לנסוע בכל יום שעה וחצי לעבודה, בשעה שאותנו אף אחד לא הצליח להזיז מעבר לגבולות נתניה-נס ציונה (ויסלחו לנו הבודדים שהעזו להגיע עד לחדרה-גדרה). כאילו התחבורה הציבורית מקווינס או מניו-ג'רזי, עד שמגיעים לסאב-ווי של ניו יורק, טובה בהרבה מהשירות שמציעות אגד או דן.

7. גם ה"עדריות" המפורסמת של הציבור הישראלי תרמה גם היא כמובן לניפוח המחירים. איך שצצו קבוצת רכישה בשוק הנדל"ן הקפוא של 2008-2009, והציעו מוצר זול עם סיכון בהתאם, עם ישראל נהר בהמוניו לזרועות המארגנים המפוקפקים ודי מהר אפילו אותו מוצר בעייתי - שבמקרים רבים יישאר לעד "על הנייר" בלבד - נמכר במחירי שיא ושוב העלה את כל מחירי הנדל"ן.

8. ומה עם החיבה המעט ילדותית (וגלותית) שלנו לארבעה קירות? כל משקיע בינוני או זוג צעיר שמתחתן מרגיש עדיין חובה לקנות דירה ולהיות "בעל בית", ולא יעזרו מאות המחקרים שמצדדים דווקא בשכירות ארוכת שנים ובהשקעה אלטרנטיבית במניות, באג"חים וכד', גם אם מדובר בחברות מתחום הנדל"ן.

9. ומה עם זה שבסוף בסוף, כשאנחנו ניגשים לקלפי ביום פקודה, תמיד אנחנו בוחרים את האנשים שלנו בירושלים לפי המודל המוכר של ימין ושמאל? לא דרשנו אף פעם ברצינות שום התחייבות ממשית או משנה סדורה בתחום הכלכלי-החברתי, ופתאום אנחנו מתפלאים שלא קיבלנו מינימום השקעה או חשיבה איך לטפל לנו ביוקר המחיה. האם לא מגיע לנו מנהיגים, בטח כאלה שמתפארים באיתנות הכלכלה והמשק, שגם מסוגלים לספק לנו קורת גג במחיר סביר? האם לא הגיע הזמן שזה יהיה קריטריון מרכזי כדי שנצביע עבורם?

בשורה התחתונה, גם אנחנו - ודאי עשרות האלפים שקנו ומכרו דירה בישראל בשנים האחרונות - חבשנו בשנים האחרונות את שני הכובעים, הן של הפושע והן של הקורבן.

שוק המגורים:

■ 100 אלף עסקאות בוצעו בשנה

■ 2.3 מיליון שקל - מחיר ממוצע לדירת 4 חדרים חדשה בת"א

■ 145 - משכורות חודשיות נדרשות לקניית דירה