המחאה החברתית התחילה ביולי, הגיעה לרתיחה באוגוסט, דעכה בספטמבר והנה אוקטובר חולף ולמרות מסקנות ועדת טרכטנברג אין שינוי של ממש באוויר. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו נותרה תחושה חמצמצה. השינוי לא כאן, ואין לדעת אם אי פעם יגיע. אפילו ההצהרות הלוחמניות של מנהיגי המחאה, נראות כמו משהו שקשור הרבה יותר לקיץ 2011 מאשר לגשם שעומד לרדת עלינו בקרוב.
אז מי אשם במצב? האם זו הממשלה המכהנת, ואם כן, את מי שם מאשימים? אולי זו לא רק הממשלה הזו, אלא היא וכל קודמותיה? ואיך אפשר להאשים את כל ממשלות ישראל, כאשר אנחנו בחרנו בהן.
אולי כל אחד יכול להאשים את עצמו, את ההחלטות שקיבל, המקצוע שבחר. את האופן הרשלני בו ניהל את חסכונותיו. רגשות האשם על הבזבוזים הגדולים מתגנבים פנימה ורגע לפני הדיכאון הקל המלווה ברוח של ראשית החורף, אפשר גם לתלות את האשם למצבנו בהורים. הם הרי מוכנים לספוג הכל, במיוחד בתקופת החגים ואולי הם אשמים.
אולי לא אנחנו אחראים למצב הכלכלי האישי שלנו, אלא דור שלם, הדור של ההורים, שזנח את הערכים החברתיים, את הערבות ההדדית ואת הדאגה לחלש. מי שחינך וגידל את אלה שהיום הם בני 25 עד 40, השכבה המשמעותית של המועסקים במשק הישראלי, הם ההורים, דור שני למייסדי המדינה שהטיפו בבתיהם לקפיטליזם, הישגיות, תחרותיות ואפילו דורסנות כדי להגיע להישגים.
"אני מרגישה שהדור שלי, הדור השני, ילדים להורים שהגיעו מן השואה וילדים להורים שהקימו את המדינה, אנחנו הדור שקיבל לידיו מדינה נפלאה ואנחנו לא שמרנו על הערכים של ארץ ישראל היפה והטובה שקיבלנו לידנו", אומרת אסתר קונטס, 57, אמו של רגב קונטס, ממנהיגי מחאת האוהלים.
"לא פעלנו מתוך זדון, אלא מתוך אזורי הנוחות שלנו. הרשינו לדברים להתמסמס, מתוך רדיפה אחרי הצורך לתקתק את העניינים, להתחתן, ללמוד מקצוע מניב, ללדת, בלי כל החיפוש העצמי. הרגשנו שצריך להכניס את המדינה לתוך נורמות וסדר ועל הדרך, גם אם היו דברים שלא נראו לנו, לא יצאנו למחות ברחובות. לא על נושאים ערכיים. לכל היותר ישבנו בסלון וקיטרנו.
"אבל אנחנו, הדור השני, הגענו למשהו. כי הדברים לא היו כל כך יקרים כמו היום. לבני דורי יש דירות ומכוניות ונסיעות לחופשות והחיים בסדר, אבל כולם, כל חברי חייבים לעזור לילדים שלהם, כי הילדים לא מצליחים להגיע לשום דבר".
- ואז התחילה המחאה ואת הוצפת ברגשות אשמה?
"כן. כל מה שאנשי המחאה אומרים זה שהסולידריות החברתית נעלמה, שאין הידברות בין הקבוצות, שאין שוויון ואין נתינה ומבחינתי אלה לא סיסמאות, אלא ערכים שהיו פעם כאן ונעלמו ועכשיו הם חוזרים".
קונטס עובדת בתור מורה-מחנכת בבית ספר ברמלה מזה 35 שנה. בנוסף, היא שחקנית יוצרת, ומופיעה בתיאטרון ב-11 השנים האחרונות. על בנה רגב היא אומרת שספג את הערכים של האכפתיות, החברות והמעורבות מאביו של קונטס (ממנו התגרשה).
- למה את מרגישה צורך להתנצל בפני רגב ובפני בני דורו?
"כי יכולנו לעשות משהו, אבל פשוט ישבנו בסלון ולא עשינו כלום. לרגב ולחבריו לא מפריע המחיר האישי הכבד, לא אכפת להם שחם וקשה ושהם משלמים מחיר פיזי, נפשי וכלכלי, כי יש להם עכשיו ניצוץ של אמונה במה שהם עושים. אנחנו פשוט נתנו לכל ממשלות ישראל לעשות מה שהן רוצות והרי אנחנו העם, יש לנו המון כוח ולא עשינו מעשה. בני דורו של רגב עושים ומזיזים דברים ואנחנו רק בגדנו ולכן יש לי תחושת אשמה קשה".
- אבל אם את מחנכת את ילדיך לאחריות אישית למעשיהם כיצד אפשר היום לבוא לדור הצעיר ולומר להם, זה לא אשמתכם, אתם לא אחראים על מצבכם הכלכלי, אתם צריכים להטיל אחריות על הממשלה, על העדר סולידריות?
"כי הבעיות הן של כולם. הרי לא מדובר בבעיה שצצה אצל אדם אחד, אלא מדובר בבעיה כלכלית של דור שלם. זה לא הוגן שאדם ייקח אחריות על מעשיו מחד ומן הצד השני, הוא כל הזמן יזדקק לסיוע. אם כל האזרחים במדינה נחנקים, אז יש משהו לא בסדר בשיטה. לכל הילדים של החברים שלי, שהם בגיל של רגב פחות או יותר, אין כסף לקנות דירות. לבתי, שהיא בת 31, יש סכום התחלתי ואין שום צ'אנס שתוכל לקנות דירה באזור המרכז, אפילו ברמלה היא לא יכולה להרשות לעצמה. אז מה מצפים, שהם יעבדו בשתי משרות? הרי לא מדובר בילדים עצלנים או מפונקים, אלא באנשים יוצרים שאין להם שום סיכוי להתפרנס כראוי מעבודותיהם".
- כאשר שוחחת עם רגב על הדברים האלה, הוא חש את האשם כלפי הדור שלכם?
"לא, בשום פנים ואופן הוא לא מפנה אלינו אצבע מאשימה. זה אני שמרגישה ככה ושוחחתי עם הרבה מחברי והם אמרו שמה שאני מרגישה, דומה מאוד למה שהם חשים".
אחריות של דור
פרופ' סילווייה ביז'אווי, 60, מומחית בתחום הרווחה והמשפחה, מן החוג לסוציולוגיה במסלול האקדמי של המכללה למנהל אומרת שחלו שינויים גדולים בשוק העבודה הישראלי והוא הפך למאוד אכזרי.
"דור ההורים, הדור השני, התקומם נגד האחיזה של מפלגת העבודה במדינה והם צדקו בהיבטים רבים כי שליטה והגמוניה של מפלגה אחת, היא דבר אנטי דמוקרטי. אך הבעיה היא ששפכו את התינוק עם המים. יחד עם ההיפטרות מערכי מפלגת העבודה, לא השאירו מקום להגנה על זכויות העובדים. שנים דיברו על כך שיש השקעה בחינוך ושהמורים מפונקים ולא עובדים בקיץ ובחגים, אבל זה הכל היה שקר".
- את רואה אחריות דורית להתדרדרות החברתית?
"כן. הצעירים של היום יכולים להגיש כתב אישום דורי. לא כתב אישום כל אחד נגד ההורה שלו, אלא לראות את האחריות של דור שלם להתדרדרות. הרי בתקופה שאנחנו היינו צעירים בשוק העבודה, הרגשנו כל הזמן בתחרות זה עם זה, חוסר אמונה, שכל הזמן צריך להילחם על ההישרדות והיום, הצעירים מדברים על סולידריות ולא במבנה הקומוניסטי, אלא מתוך כבוד לאדם והסתכלות על האחר".
- ובכל זאת, קשה להבין למה ההורים אחראים למצב.
"כי מדובר על השנים בהן החברה נבנתה. שוק העבודה כיום מורכב מילידי 76', 77' ואילך. אלה ילדים שנולדו כשהליכוד עלה לשלטון ודפוסי חשיבה בנוגע לנושאים כלכליים השתנו אז. אני זוכרת שנים שבהן לימדתי מושגים של צדק ורווחה ואמרתי שאלה הן זכויות אדם בסיסיות, ולכן גם פנסיה, חינוך ובריאות הם חלק זכויות האדם שלנו. אבל התייחסו אלי כמשוגעת, כמנותקת".
חיים שמולי, 59, אביו של יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי וממובילי ההפגנות נגד הממשלה, עבד כל חייו כמסעדן ובמשך שנים ארוכות היה עצמאי. הבעיה לדעתו, מתמקדת דווקא בשינויים הכלכליים שחלו בעשור האחרון. "אם מסתכלים שלושים שנה אחורה, אז אני זוכר שהייתה הרבה עבודה, ואנשים הכניסו כסף ולמרות האינפלציה, עבדו ובזבזו. לאט לאט התחילה להתכווץ החגורה, עד שהגענו למצב שזוג צעיר כיום לא יכול לרכוש דירה וגם כדי לעבור את שנות האוניברסיטה צריך תמיכה מן ההורים".
- הקשיים הללו מאפיינים לדעתך רק את הדור הצעיר כיום?
"אני השתחררתי מהצבא וישר יצאתי לעבוד ולהקים משפחה ומהר מאוד הפכתי לעצמאי בתחום המסעדות. התחלתי בסצנה של צפון תל-אביב בשנות ה-70', נכנסתי כשותף וניהלתי מסעדות ואני לא יכול להגיד שהיה קשה. זו הייתה תקופה שלאנשים היה כסף, לא כמו היום. אם אני היום לא עוזר לאיציק או לאח שלו שרק התחתן, אין להם שום סיכוי".
- אתה מרגיש שהדור שלכם צריך להתנצל בפני הצעירים?
"לא על דברים שקרו לפני יותר מ-25 שנה, אבל כן על מה שהתרחש בעשר עד חמש עשרה שנים האחרונות, כאן כבר נוצרה בעיה. בשנים האחרונות לאנשים ממש קשה לגמור את החודש".
איך לדעתך תיגמר המחאה של הדור של איציק?
"אני לא יודע. אבל חייבים למצוא פתרון וקשה לי להאמין שהוועדה שהוקמה תקבל אפילו חמישית מן הדרישות. אני מקווה שהם לא ימרחו את הצעירים, כי הבעיות היום הן של כולם, גם חסרי הדיור, גם צעירים וגם של דור מבוגר שחיפש במשך שנים את הדיור הציבורי ולא מצא. הכי מטריד אותי שזה לא ייגמר ברוח טובה. כי להדליק גפרור ולהצית את הכל זה עניין של שניות. אני מקווה שזה ייגמר כפי שהתחיל, בטוב".
"דורות של ישראלים לא צעקו"
ד"ר ענת גופן-שריג, מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית שחוקרת את תחום המוביליות הבין-דורית, אומרת ש"אם מסתכלים על הדור הזה של המחאה, הם הרי צעירים שצמחו בבתים נוחים ומשכילים. מי שלחץ על הכפתור שהדליק את המחאה הזו, הם לאו דווקא אנשים שחוו על בשרם פערים חברתיים עמוקים. אלה הם לא צ'רלי בוזגלו ולא ויקי כנפו".
- אז היכולת שלהם לגייס ציבור עצום היא מכיוון שנגעו בנקודות אמיתיות?
"בהחלט, כי שוק העבודה כיום לא דומה למה שהיה פעם. כמות שעות העבודה אינה נורמלית, אנשים יוצאים בבוקר, חוזרים בלילה ולא רואים את ילדיהם ואנשים מסביב חושבים שזה מבחירה, כי הם מחפשים סיפוק, אבל זה לא רק זה. צעירים עוזבים היום את הוריהם בגיל יותר מבוגר, כי לפני שבוחרים מקצוע, אנשים מנסים למצות את עצמם, לממש את עצמם. במקביל, המדינה מספקת הרבה פחות שירותים חברתיים וכאשר מתחילים לעבוד באופן מלא, אנשים נכנסים למעין איזה מעגל, רוצים שילדיהם ישיגו יותר, משלמים יותר על השכלה משלימה לילדים, יותר על ביטוחי בריאות פרטיים, כי מה שהמדינה מספקת אינו טוב. כל הדברים הללו עולים הרבה, ועם העובדה שמתחילים לעבוד יותר מאוחר, לאנשים יש פחות כסף".
- את רואה בעידן העבודה המודרנית, הרבה פחות סולידריות?
"הייתה שבירה של איגודים מקצועיים, והמדינה עצמה, כמעסיק, מפרה את החוקים ומעסיקה עובדי קבלן במשכורות נמוכות ממינימום וכמות עובדי הקבלן היא לא תיאמן. אין לנו בישראל בעיה של חוקים, אבל יש בעיה חמורה של אכיפת החוקים, ואם המדינה לא אוכפת על עצמה את החוקים, מפלה נשים, לא נותנת הזדמנויות למוגבלים, מעסיקה מתחת לשכר מינימום - אז איך אפשר לצפות שהשוק יהיה סולידרי. הממשלה נותנת דוגמה רעה".
- איך אפשר לתקן את המצב שאליו הגענו, ואיפה כאן אחריות האזרחים, הדורות המבוגרים יותר, למתרחש?
"במדינות מתוקנות, האזרחים הם חלק מתהליך קבלת ההחלטות, בעיקר בנושאי ממשל מקומי, אבל פה בישראל, למרבה הצער, לאנשים היה נוח שמישהו אחר יקבל עבורם את ההחלטות ודורות של ישראלים לא צעקו, ולא מחו ולא דרשו להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. ולכן מה שצריך בישראל זה מעורבות חברתית מתמשכת, ולא דחיפה או מחאה חד פעמית. אנשים צריכים להבין שלא הכל זה המדינה, אלא האחריות היא גם שלנו".
"החיים היו יותר פשוטים"
רון שפיר, 50, רואה חשבון במקצועו ואביה של סתיו שפיר, גאה בדור המחאה שצומח אצלו בבית, אך מאמין שלדור שלו אין אחריות למצב שאליו הגיעה המדינה.
"אני חושב שהדור שלנו היה שבוי במוסכמות של אמונה בשלטון. חשבנו שלמנהיגים שלנו יש אינטרס להוליך אותנו לכיוונים הנכונים ואולי לא שאלנו יותר מדי שאלות. עסקנו בפרנסה ואולי לא ירדנו לעומקם של נתונים כלכליים. בני הדור של סתיו, רוצים הרבה יותר תשומת לב עליהם. הם לא רוצים שהעבודה תהיה עיקר חייהם. הם לא הולכים בתלם של החשיבה שאנחנו היינו שבויים בה".
- אתה רואה שקשיי המחייה כיום הרבה יותר גדולים מפעם?
"כשהיינו צעירים, החיים היו יותר פשוטים. נושא הקיום לא היה דרסטי ואנשים אולי לא הרגישו שדורכים עליהם. אני לא חושב שהרגשתי בגיל 25 או 30, שאני משלם מחירים בלתי סבירים. בינתיים העולם התקדם, איכות החיים עלתה בכל העולם. בישראל איכות החיים עלתה רק בנתונים היבשים של משרד האוצר, אבל היא לא עלתה בפועל, בחייהם של האנשים".
- אתה מסתכל על סתיו ועל חבריה, ואתה מדמיין שאולי יכולת גם אתה להיות חלק ממחאה כזו?
"סתיו מייצגת את הדעות שלי. אני הרי לא יכול לחזור אחורה גם אם הייתי רוצה. זה התפקיד שלה וזה לא שהיא באמת תכננה את זה. זה יצא לה ככה והיא צריכה להתמודד עם האירועים. אנחנו הלכנו להפגנות, והתמיכה שלנו היא אבסולוטית".
- אתה מרגיש שהדור שלך צריך להתנצל בפני הצעירים?
"אין לי על מה להתנצל. לא עשיתי כל דבר רע ואני לא מהטיפוסים הרגשיים שיתחבר לקטע של סליחה על העבר. אני דווקא יכול לחשוב במושגים אחרים, של אבא מאוד גאה, ועל כך שסתיו היא מי שהיא וברור שאת הכל למדה בבית ושהתווינו לה דרך נכונה. האופן שבו היא וחבריה ניהלו את זה, בשקט מופתי, בלי אלימות, פשוט צריך להוריד את הכובע בפניהם".
כתבות
ני"ע
