"חדר משלך", מאמרה המפורסם משנת 1929, ובהמשכו, "חמש גינאות", קבעה וירג'יניה וולף מה דרוש לאישה כדי שתכתוב ספרות: כסף וחדר. ללא שני מצרכים בסיסיים אלה, טענה, לא תוכל הסופרת למצוא את המרחב הנפשי הנחוץ כדי לשקוע בהרהורי פרוזה.
המאמרים הללו נחשבים עד היום לשניים מן הטקסטים הפמיניסטיים המכוננים והמפורסמים ביותר. קראתי אותם בנעוריי, התרשמתי עמוקות, אבל כעבור שנים של קריאת פרוזה מאת סופרים מכל שכבות הסוציו-אקונומיה, הגעתי למסקנה שאיכות היצירה תלויה יותר בכישרון ופחות במטראז' הביתי.
תאוות נדל"ן וחיבה לכסף
ג'יין אוסטן, שהייתה ענייה בהרבה מוולף, ומוכשרת פי כמה, כתבה את ספריה על שולחן קפה מתנדנד בסלון המיקרוסקופי של ביתה הזעיר (באמת זעיר. הייתי שם), בשעות שבהן יצאו אימה ואחותה לסידורים.
גם היום לסופרות, כמו לסופרים רבים, אין חדר עבודה, לפחות לא לפני רב המכר השני, ובדרך כלל אין להם מספיק כסף כדי להשקיע את כל זמנם בכתיבה ספרותית. וולף, בת המעמד הגבוה והשבע, פשוט הלבישה אצטלה אמנותית ורוחנית ליצר אנושי הרבה פחות אסתטי: תאוות נדל"ן וחיבה לכסף. שתי אלה נראות הרבה יותר חמודות אם מלבישים אותן בתזה על יצירה ופמיניזם.
אבל לא צריך להיות אמן כדי לרצות חדר משלך, וחדר משלנו, וחדר לילדים, וחדר משפחה, וחדר למאוורר. צריך להיות בסך הכול חזרזיר בורגני מצוי. כמוני, למשל.
בילדותם של הוריי ובני דורם, כמו בילדותי, מספר הנפשות בבית תמיד עלה על מספר החדרים. הדירות היו קטנות, מהסוג שכמעט לא בונים היום. בבתי המעמד הבינוני ישנו בחדר הילדים - אל תתעלפו - כל ילדי המשפחה! צורת קיום אומללה זו הצמיחה בכל זאת אמנים, רופאים, טייסים, מורים וכדומה, שכולם משתוקקים כמדומה לשפר דיור לנוסחה מלהיבה יותר: שני חדרים לפחות על כל בן משפחה. ומרפסת. וגינה. ושלוש קומות. ופיר למעלית באמצע הסלון.
בילדותם של הוריי, כמו בילדותי, במושבים ובקיבוצים גרו חקלאים וקיבוצניקים. הם אמנם שכנו במה שאנו מכנים היום "צמודי קרקע", אך אלה היו קטנים ותושביהם התפרנסו מחקלאות. היום אפשר למצוא שם בתי מידות מרובי מפלסים, שבהם יכולים הורים בעלי אמצעים וללא שום נגיעה לחקלאות להעביר שעות קסומות בניסיונות לכנס בצרחות שלושה ילדים הפזורים על פני שלוש קומות ושלוש מאות מטר בנויים, כדי לאכול ארוחת ערב.
וזה, כמובן, נחשב איכות חיים.
מעדיפים מזגן
כנראה שהוריי לא ידעו מה זה איכות חיים. נולדתי לדירת חדר בירושלים, אחר כך עברנו לשלושה חדרים קטנים בתל אביב, וכשהייתי בת שבע שודרגנו לדירת שלושה חדרים בת 85 מ"ר. אחי הצעיר ואני חלקנו חדר, ולא הרגשתי מקופחת. כך גדלו רוב חבריי.
לכן, לא ברור לי מה הביא אותי, בהזדמנות הכלכלית הראשונה שנקרתה בפניי, לקנות דירה בת 5 חדרים לשלוש נפשות (היום אנחנו שתיים), המשתרעת על שתי קומות: הקומה שבה אני חיה עם בתי, ובה אנו משוחחות, אוכלות, פורטות עלי מחשב וצופות בטלוויזיה, והקומה השנייה, יימח שמה, שבה מצויים חדר עבודה, גג רחב ידיים, גינה, ריהוט גן ומנגל. הייתי שמחה לספר יותר על הנעשה בקומה הזו, אבל לשם כך אני צריכה לעלות לשם, ולמען האמת גם היום, כמו אתמול ושלשום ולפני חודש, אין לי כוח לזה.
אומר רק לאלה שחושבים שגג עם גינה ומנגל זה רעיון טוב: כאוכלוסיה, אנחנו לא מארחים המון כמו שנדמה לנו, אנחנו לא ממנגלים המון כמו שנדמה לנו, בדרך כלל אנחנו מעדיפים - בצדק - מזגן על פני בריזה, ומי שמעלה את אורחיו אל הגג, נגזר דינו לשנוא אותם כשהם מזכירים ששכחת את המלח, ולכן תצטרך לעלות ולרדת עשרים מדרגות ולהביא אותו, ואז לפני שתתיישב - מניאק אחר יבקש קטשופ.
אפילו הקבלנים הפנימו
עד כדי כך שונאים הישראלים - שוב בצדק - את הקומה העליונה בדופלקס האווילי שלהם, שבשנים האחרונות לקחו הקבלנים את עצמם ואת לקוחותיהם בידיים, בנו את הסלון ואת המטבח בקומה העליונה ואת חדרי השינה בקומה התחתונה, כדי להכריח את חזירי הדופלקסים לנצל את הספייס היקר שקנו.
הישראלים לא התבלבלו: הם אכן מבשלים במטבח, ואז לוקחים את הצלחות קומה למטה כדי לאכול מול הטלוויזיה הממוקמת באותה רחבה פעוטה בין חדרי השינה, הקרויה "פינת משפחה". הרהיטים היקרים של הסלון לא מתלכלכים לעולם, משום שהסלון נועד רק לאירוח ואין בו טלוויזיה, כי טלוויזיה בסלון זה ביזיון. רק שהאורחים באים בממוצע חמש פעמים בשנה, וגם אז מכריחים אותם להזיע על רהיטי הגינה בגג, כי יש אוויר טוב מהים, המלטף את כולם כמו אד מקומקום. אבל לגור עם שני ילדים בדירת שלושה חדרים? זה לעניים מהפריפריה.
לכן, בזמן מחאת האוהלים, כאשר נציגי המעמד הבינוני דרשו דיור בר השגה, תהיתי האם יש בהם את רוח הגבורה הנדל"נית המסתפקת במועט. אותה רוח שנשבה, מבלי דעת, בדור של הוריי. מן הסתם הם התקלקלו, כמוני: הלא עד כמה שאני מסתייגת מקומת הגג שלי, אני מסתייגת עוד יותר מהאפשרות שאצטרך לחיות בדירה המתאימה למידות משפחתי. הרי יש לי דופלקס, למען השם! איך אשפיל את עצמי להתגורר בסתם דירה? ואם עוד שנתיים יתחשק לי לעשות מנגל על הגג? מה אז?
ואני לא לבד. שותפיי למעמד הבינוני-גבוה מתעבים גם הם את האופציה החד-קומתית, ועל פי העדויות בשטח, סבורים שילד החולק חדר עם אחיו נדון לילדות עשוקה. אולי משום כך דירות הסטנדרט של ימינו גדולות בהרבה מאלה שנבנו לפני דור או שניים. דירות 56 מ"ר, כמו שקנו הוריי בתל אביב לפני 47 שנים, לא נבנות יותר, ואני מנחשת שזוגות בני זמננו מהמעמד הבינוני לא יחלמו אפילו לגור בקליפת אגוז כזו. יהיה להם צפוף, ולא יהיה להם איפה לאפסן את המאוורר בחורף.
הסיבה היחידה שבגללה אני שורדת את עשרות המטרים המיותרים שמקיפים אותי, ושלא עושים כלום חוץ מלשתות ארנונה, היא שיש לי חברים שיש להם אפילו יותר חדרים וקומות מאשר לי.
מסיבת פיז'מות המונית
הייתי בבתים שלהם, עליתי וירדתי במדרגות רק כדי להגיע לשירותי האורחים, ואחרי מחקר מעמיק אני אומרת באחריות: החיים האמיתיים, היומיומיים, המשפחתיים, של חבריי בעלי הווילות, כמו חייהם של המלכה אליזבת בארמון בקינגהם או של ביל גייטס בעיר מדינה שבוושינגטון, מתנהלים בטריטוריה של כמה מטרים מרובעים הכוללים את המטבח ואת החדר שבו נמצאת הטלוויזיה הכי גדולה בבית. לגייטס יש אישה, שלושה ילדים, ובית המשתרע על פני 6,100 מטרים רבועים.
הוא יכול לארח בו-זמנית קרובי משפחה עד לבני דודים מהדרגה השלישית, ומסיבת פיג'מות לכל התלמידים בכל הכיתות של כל ילדיו. ובכל זאת, אני מהמרת כאן על כל יוקרתי האינטלקטואלית וקובעת בביטחון שהגייטסים לא עורכים מסיבות פיג'מות או מנגלים בתדירות גבוהה מזו שלי. וגם אם יש להם עשרים חדרי שירותים, הם לא משתמשים ביותר משניים מהם, כי בשביל להגיע לשאר צריך או ללכת קילומטר, או לעלות קומה וחצי.
מי צריך את כל זה? תנו לי דירה בלי מדרגות, ובבקשה, בבקשה, בבקשה - קחו ממני את המנגל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
