סאדאת השתמש בדת לעשיית שלום

ביום חמישי שעבר, 6 באוקטובר, מלאו 30 שנה לרצח נשיא מצרים אנואר סאדאת. ארבעה מתנקשים לובשי מדים ירו בו למוות ביום השנה השמיני למלחמת יום כיפור, וזרעו תדהמה בעולם כולו.

אף שהרגו אותו בגלל רדיפתו אחר מתנגדי משטר - ולא כי חתם על הסכם השלום עם ישראל - במותו רשמו מתנגדי השלום הישג כביר. כמו במקרה של יצחק רבין ב-1995, גם עם לכתו של סאדאת קפא תהליך השלום, ובעצם התרוקן מתוכנו.

רבות נכתב על מסעו ההיסטורי של סאדאת לירושלים בנובמבר 1977, ועל טיבו של המשא ומתן שניהל עמו ראש הממשלה מנחם בגין. שניים אלה נדרשים לנו היום יותר מאי-פעם. הפלאח המצרי מצא שפה משותפת עם החלוץ היהודי-פולני, ושניהם יחד סדקו את האמונה על נצחיות הסכסוך הישראלי-ערבי.

בלי משחקי אגו, ללא התחפרות מאחורי תנאים מוקדמים. אניס מנסור, יועצו וחברו של סאדאת, הסביר לימים את העיקרון הפשוט שלפיו התנהלו השיחות. הם החליטו שהכול פתוח למשא ומתן, אמר מנסור. היו משברים קשים, הוא הוסיף, אבל הם נפתרו.

אחד הצדדים המוכרים פחות של סאדאת הוא עומק אמונתו הדתית. הוא היה מוסלמי אדוק אף יותר מפעילי התנועות האסלאמיות שנאבקו בו ודרשו ממנו להקים במצרים מדינת הלכה. הוא נהג להתפלל חמש פעמים ביום וכונה "הנשיא המאמין". את מסעו לירושלים כינה "משימה קדושה".

נשיא המדינה דאז, יצחק נבון, סיפר על שיחה שבה תיאר באוזניו סאדאת דברים מפגישה עם אחד מראשי התנועות האסלאמיות. "אתה אומר שאני כופר? אתה כופר", ציטט נבון את סאדאת. "אלמלא רצון האל, אני הייתי יושב בכיסא הזה? אתה כופר ברצון האל".

בחתירתו להסכם עם ישראל היה סאדאת אחוז אמונה משיחית, ולא הסתיר זאת. כאשר נשאל לתאריך הולדתו, 24 בדצמבר, לא שכח לציין שעל-פי האמונה הנוצרית, זהו גם תאריך לידתו של ישו. עוד כשהיה בכלא, והוא קצין צעיר בימי המאבק במנדט הבריטי, חש במסר האלוהי, שציווה עליו לעשות שלום. בתו של סאדאת, כאמליה, גילתה כי אביה התוודה בפניה על מוכנותו להסתלק מהעולם הזה אחרי הסכם קמפ דיוויד. "לכל אחד משימה בעולם הזה", אמר לה, "אני את המשימה שלי השלמתי".

המנוע לשלום

השנים שאחרי סאדאת העניקו משמעות אוניברסלית לאמונתו הדתית, יותר מכפי שהיה לה בחייו. בעקבותיו ראינו ושמענו מנהיגים - חלקם ראשי מדינות ונשיאים, ואחרים מנהיגי קבוצות רדיקליות - שטענו כי קיבלו מסר אלוהי. את המסר המשיחי הזה הם גייסו כדי להצדיק מעשה אלימות או קריאות מפיהם לסילוק אחרים מהמפה.

סאדאת עשה בדיוק את ההיפך: הוא השתמש באמונתו הדתית כמנוע לעשיית שלום. גם כשיצא למלחמת יום כיפור, החליט כי מטרותיה מוגבלות, ואינן כוללות את השמדת ישראל. מבחינתו, נועדה המערכה ההיא לערער את הסרבנות הישראלית לסגת מסיני ולכפות על ירושלים הסדר מדיני.

יורשו, חוסני מובארק, האמין אף הוא בשלום עם ישראל, אבל לא מתוך תפיסת עולם תיאולוגית. סאדאת האמין שהחתימה על ההסכם אינה מספקת. הוא סבר שיש לתחזק את היחסים ולטפח אצל העמים תרבות של שלום - ולא רק אינטרס הדדי.

נבון מספר כי באחת השיחות הביע בפניו נשיא מצרים את רצונו להזרים את מי הנילוס לנגב, כדי לסייע בהפרחתו, אבל היוזמה קרסה עם רציחתו. אף אם הייתה הצעתו יורדת לטמיון מסיבות פוליטיות או הנדסיות, עשויות כוונותיו של סאדאת בלבד להעיד על תפיסת השלום החם שלו.

לא בנעימים

התפיסה הזו קיבלה תפנית שלילית עם כניסתו של מובארק לתפקיד. יורשו של סאדאת העניק לישראל שלום קר מאין כמותו; אסטרטגיית השלום שלו קבעה, כי יש למלא את ההסכם ככתבו וכלשונו, ולקחת ממנו רק את מה שיועיל למצרים. הודות לתפיסה זו הפך ההסכם לשלום ביטחוני בעיקרו, להסכם בין ממשלות, ולא בין עמים.

ההשוואה בין תפיסות השלום של השניים אמנם מעמידה בצל את מובארק, אבל יהיה זה עוול לדון אותו ברותחין. לעולם לא נדע כיצד היה מתמודד סאדאת עם מלחמת לבנון הראשונה, שבה נתבעה מצרים בידי ידידיה בעולם הערבי לנתק את היחסים עם ישראל. האם היה ממשיך להציע פרויקטים אסטרטגיים כמו הזרמת מי הנילוס לנגב, בה בעת שבאדמות הפלסטיניות משתוללת אינתיפאדה ובבירות ערב יוצאים אלפים לרחובות בדרישה להזרים כוחות מצריים לסיני.

מאז המלך פארוק, שהודח בהפיכת הקצינים ביולי 1952, לא היה מנהיג מצרי שסיים את הקריירה הפוליטית שלו בנעימים. פארוק סולק, הוגלה ומת מחוץ למולדת. גמאל עבד אל-נאצר הלך לעולמו חולה ומובס בעקבות מלחמת ששת הימים. חוסני מובארק הודח בידי קציני צבאו. נראה כי לעולם יהיו בעיותיה של מצרים גדולות על מנהיגיה - אף אם ייאותו להקריב את חייהם למענה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל