בקיץ צדק חברתי, בסתיו תג מחיר

א. הו, כמה זועק וכואב הפער בין הקיץ לבין הסתיו של החברה הישראלית. בקיץ צדק חברתי, בסתיו תג מחיר. בקיץ סולידריות ותקווה, בסתיו שנאה והרס. בקיץ אוהלים, בסתיו אלימות. בקיץ כיכרות, בסתיו בתי-קברות.

הפער הזה, האיום והנורא, לא משאיר לך ברירה. אתה חייב לבחור באיזה צד אתה. בני האור או בני החושך. זה עד כדי כך פשוט.

יותר משצריך להזדעזע מתג המחיר, צריך להבין שזה כל מה שיש לצד האפל להציע. גוונים שונים של שחור. אולי טוב ששככה מעט המחאה החברתית, ככה כולם יכולים לראות את הפער הזה ולהפנים אותו; ככה כולם יכולים לראות מה יש לימין להציע. זעם עיוור ואלימות.

תג המחיר - כן, אני יודע, מדובר במיעוט קיצוני וכל זה, ואולי זו בכלל פרובוקציה - עזר לזקק את ההבדלים האלה.

ותסלחו לי על שאני לא קונה את כל הגינויים החריפים. אתם ודאי זוכרים מה קדם למחאה החברתית בשיח הציבורי בישראל: חקיקה גזענית קיצונית ואנטי-דמוקרטית. מין גירסה מעונבת ומכובסת של אותו תג מחיר בדיוק. חודשיים וחצי עשינו את עצמנו כאילו שכחנו את מסע הרדיפה הימני והושטנו את היד, אבל הימין והדתיים לא הצטרפו. עכשיו קצת יותר ברור למה: הם כנראה מעדיפים תג מחיר על צדק חברתי.

ותסלחו לי, שוב, על שאני לא קונה את הגינויים. ממה שאני רואה, העיסוק בתג המחיר הוא לגמרי נינוח. אף אחד שם בימין, למעט בודדים, לא באמת מזדעזע, אתה שומע את הגינויים ופשוט יכול לראות את הקריצה בסופם.

תג המחיר, כמו העיסוק הביטחוני והמדיני בכלל, נכללים בגבולות האזורים הנוחים של השיח הציבורי. מי שהולך לישון עם דב ליאור ועם בנו של עובדיה יוסף, שלא יתפלא שהוא מתעורר עם תג מחיר. הדבר היחיד שמסביר את ההמולה היחסית סביב תג המחיר הוא העובדה שמדובר במקרים שקרו בתוך ישראל. בשטחים זה עניין של יום ביומו.

בואו נראה אם מדינת ישראל תהיה תקיפה, נחושה, אלימה וחסרת פשרות במלחמתה בתג המחיר כמו שהיא נוהגת במלחמתה במחאה החברתית. המדינה הייתה גיבורה גדולה מול המאהלים, בואו נראה אותה גם הפעם, אפילו שאין מה לעצור את הנשימה. מקסימום ימגרו את תג המחיר בחזרה לשטחים, עד הפעם הבאה.

הפער הזה, האיום והנורא, בין הקיץ לסתיו, חייב להעיר מחדש את המחאה החברתית. הרוב הדומם הזה חייב לקום, ומהר, ובעוצמה גדולה בהרבה מהפעם הקודמת. עכשיו זה הרבה יותר ברור על מה אנחנו נלחמים. עכשיו, כשראינו את האלטרנטיבה, אנחנו מוכרחים לאחד את הכוחות ולחזור לעניינים.

הסתיו אסור לו שינצח את הקיץ, אף שהוא בהחלט עושה עבודה טובה. עכשיו הזמן לראות אם הדיבורים על מהפכה תודעתית שווים משהו. כי מהי מהפכה תודעתית אם היא יושבת בשקט בעוד השנאה והגזענות חוגגות.

חייבים לחזור לזירה. זה לא יהיה קל כמו בפעם הקודמת, אבל חייבים. חייבים לחזור, כי אם לא - הלך עלינו.

ב. וברור שלא רק בגלל תג המחיר המחאה החברתית צריכה להתעורר מחדש. חייבים להבהיר שמבחינתנו שום דבר לא השתנה. לא נסתפק בוועדות רפות, מסמוסים, לחצים; לא נבלע שוב את האילוצים הקואליציוניים ואת מאבקי הכוחות.

גם אם יאומץ דוח טרכטנברג במלואו, לא צריך להפסיק. המחאה חייבת להתעורר - כלומר, כולנו חייבים להתעורר - כדי להוכיח להם שאי-אפשר עוד להמשיך ולסובב אותנו בכחש. הזעם הרי לא הלך לשום מקום, הוא עדיין נמצא שם, מבעבע. נכון שבקיץ הוא בעבע חזק יותר, בזכות החום ושלוש ומאות אחוזי הלחות, אבל אל תטעו בו.

כשאני אומר להתעורר אני לא מדבר על הפעילים, אלה גם אחרי 3 חודשים עוד רחוקים מלהתעייף. אני מדבר על הציבור הרחב. הציבור הוכיח שהוא יכול להוריד תאגיד ענק על ברכיו, אפילו בלי להתאמץ יותר מדי, עכשיו הוא צריך להוכיח שיש לו גם יכולת עמידה מול הממשלה.

ג. ואפרופו רבנים (ראו סעיף א'), באחד ממוספי החג קראתי ראיון (נדיר ובלעדי, כמובן) עם הרב אהרון ליכטנשטיין, הסמכות התורנית הגדולה של הציונות הדתית. היה כתוב שם שהוא הומניסט ונאור, והוא אכן כזה. אבל כשנשאל הרב מדוע לא תמך במחאה החברתית, אמר הרב כי חסר שם ריבונו של עולם.

קטונתי מלהתווכח עם הרב, ולפי מה שאני יודע, קלוש מאוד עד לא קיים הסיכוי שמפגעי תג מחיר יצאו מהישיבה שלו, וגדול המרחק בינו לדב ליאור. מה גם שאני בכלל אתיאיסט, ולשיטתי אין ריבונו של עולם בעולם.

ובכל זאת. לא ממש בטוח שהבנתי את העניין עם המחסור בריבונו של עולם. הוא לא היה במחאה החברתית, הוא לא היה בשואה, אז איפה הוא מסתובב כל הזמן, ולמה הוא לא בסביבה כשצריך אותו.

המקום היחיד שבו אפשר למצוא את ריבונו של עולם, כך נדמה, הוא במגרשי הכדורגל. אבל כשמסתכלים על רמתו של הכדורגל הישראלי, אי-אפשר להשתחרר מהעובדה שזה אומר משהו, לא?

לזכותו של הרב ליכטנשטיין ייאמר שהוא כבר יצא במתקפה גלויה ותקיפה נגד תג מחיר, ואף קרא לתושבי יהודה ושומרון להסגיר את האחראים ולמסור לרשויות "כל מידע שעשוי לסכל פעולות תג מחיר".

קראתי את מכתבו של הרב. את תג מחיר הוא מגדיר "הפקרות נפשעת החותרת תחת בסיס קיומנו כאן", וקובע כי "מעשים אלה פסולים לחלוטין מבחינה מוסרית ומבחינה לאומית ומסכנים את כלל ההתיישבות".

קראתי את מכתבו של הרב (שנכתב בשיתוף רבנים נוספים) והתרשמתי לטובה. אפילו שקצת התאכזבתי מהיעדרו של ריבונו של עולם ומכך שהרבנים לא מצאו לנכון לציין שגם בפעולות תג מחיר הורגש מחסור חמור בנוכחותו.

מבלי לדבר על הגוון התועלתני משהו בגינוי (סיכון ההתיישבות בשטחים), יודעים מה בדיוק מפריע לי: בדבריו על המחאה החברתית הסכים הרב - כמו רבנים רבים נוספים - שהמטרות ראויות והזעקה צודקת, אבל למרות זאת מיהר, כמו רבים נוספים, לפסול אותה על רקע דתי של מחסור באלוהים.

לעומת זאת, בדבריו על תג המחיר מסכים הרב, כמו אחרים, שהמעשים נפשעים ופסולים אבל לומר על המבצעים (המתנחלים הקיצוניים) שאין להם אלוהים? עד כאן. שם, כנראה, עוד מסתובב לו ריבונו של עולם. במאחזים הוא כן ובמאהלים הוא לא.

זו עוד דוגמה לאזורי הנוחות של השיח. אם זה לא יוצא מהמחנה הקדוש של הדתיים ושל המתנחלים, כנראה אין בזה אלוהים. בסדר. שיהיה. אנחנו לא צריכים את ריבונו של עולם בצד שלנו. הטיעונים שלנו עומדים מספיק חזק בזכות עצמם, תודה.

ד. השבוע הסתובבתי בשדרות רוטשילד, היה ריק מאוהלים, סטרילי למדי וקצת מדכדך. לרגע נתקפתי נוסטלגיה - פה היה המטבח, פה שמעתי את אביב גפן - אבל יצאתי מזה מיד.

זה לא זמן טוב לנוסטלגיה. עוד מוקדם לזה. הרי דבר עדיין לא הושג, מלבד כמה מילים יפות. הפערים אותם פערים, העוני אותו עוני, חוסר הצדק לא הלך לשום מקום.

אסור, פשוט אסור להרשות שההישג הכי גדול של המחאה יישאר עצם קיומה והקמת כמה ועדות שיחליקו כמה מהזיזים המשוננים, אבל ישאירו את החרב על הצוואר. אסור להיעצר. זה המינימום, נקודת ההתחלה. אסור להישאר שם.

אכן, גדול ועמוק וכואב הוא הפער בין הקיץ לסתיו. זו לא אותה ישראל. השאלה היחידה שאפשר לשאול את עצמנו ביושבנו בסוכה היא באיזו ישראל אנחנו מעדיפים לחיות. צדק חברתי או תג מחיר, נראה שזו השאלה.

 דרור פויר

הרהור

בואו נראה אם מדינת ישראל תהיה חסרת פשרות במלחמתה בתג המחיר כמו שהיא נוהגת במלחמתה במחאה החברתית