המתמחים שוברים כלים וכן משחקים

"תארו לכם", אמר סמוך לחצות הלילה יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, "כי 6% בלבד מהעובדים או המתמחים במערכת אחרת שאינה מערכת הבריאות, היו מתפטרים. זה סביר שהיו סוגרים את הדלתות? מישהו היה אומר שהמערכת קורסת?".

אידלמן, שאמר את הדברים במהלך הדיון הארוך בבית הדין הארצי לעבודה, חשף את האבסורד הגדול ביותר. בתי החולים בישראל עובדים בתת-תקינה ובתת-תקצוב זה כמה עשורים. העלייה הברוכה מברית המועצות לשעבר קפאה לחלוטין זה שנים ארוכות ואלה העולים הולכים ופורשים, כי מה לעשות, הם לא נעשים צעירים יותר.

המכסות החסרות

האוניברסיטאות בישראל קבעו מכסות נמוכות מאוד לסטודנטים לרפואה, וישראלים רבים מצאו את עצמם באיטליה, בהונגריה, בצ'כיה, ברומניה, איפה לא. חלקם לא חזרו לארץ, חלקם האחר התבקשו לעבור בארץ מבחני הסמכה קשים מאלה שעוברים הסטודנטים בישראל. סנוביזם אליטיסטי במיטבו, ולעזאזל המחסור ברופאים.

אותן פקולטות לרפואה, שטענו שנים שאין להן יותר מקום לסטודנטים, קלטו בשמחה סטודנטים אמריקנים במסלולים "חוץ תקציביים" תמורת שכר לימוד בשמיים, נקוב בדולרים.

בשנה האחרונה כמעט הוכפלו המכסות בארץ, אבל זה קורה לאט מדי, מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. בכל זה לא אשמים המתמחים המתפטרים אלא ראשי משרדי הבריאות, האוצר והחינוך ב-30 השנים האחרונות.

ההתנגדות של המתמחים

המתמחים מאזור המרכז, כמי שחושבים על היום שלאחר ההתמחות, מתנגדים בתוקף לסעיף בהסכם האחרון שמאפשר למנהלי מחלקות לחייב, על פי שיקול דעתם, גם רופאים מומחים בביצוע 2 חצאי תורנות ו-2 תורנויות מלאות בחודש. על תורנות אחת מלאה יקבלו המומחים, כך על פי ההסכם, 3,000-4400 שקל ויום מנוחה בתשלום לאחר התורנות. שכר מינימום של חודש שלם בלילה אחד. מומחים צעירים שיבצעו את התורנויות האלה ירוויחו מעל 30 אלף שקל בחודש.

אבל הם, הרופאים במרכז, עדיין מתנגדים. הם אומרים דבר פשוט: אנחנו רוצים לקבל תוספות שכר עבור "השעות הרגילות" - 8:00-16:00. "באופן מפתיע", עקץ את המתמחים ד"ר אידלמן, "ביממה אחת יש 24 שעות. אם כל הרופאים ירצו לעבוד 8 שעות בלבד, כל יום, לא יהיה מי שיטפל בחולים".

אין פלא שאידלמן ספג בחודשיים האחרונים קיתונות של בוז מצד רופאי המרכז. בתמימותו הוא חשב שהוא צריך לדאוג לא רק לרופאים אלא גם לחולים ולאיכות הרפואה. הוא חשב שחולה שמגיע אחרי השעה 16:00 צריך לפגוש לא רק מתמחה צעיר, אלא גם מומחה בעל ניסיון ומוניטין. אלא שאותו מומחה בעל ניסיון ומוניטין רוצה שתפגשו אותו אצלו בקליניקה. זה כל הסיפור.

הפתרון של ביבי

ראש הממשלה בנימין נתניהו מוכן היה לשלם לרופאים תוספות שכר נוספות מעבר להסכם שנחתם, ללא שום תמורה מצדם. אם זה היה תלוי בו ורק בו, הוא היה משלם כבר לפני שבוע. הם דרשו 7,000 שקל בחודש לשכר היסוד, הוא כנראה היה חותם על 5,000.

סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, יחד עם ראשי משרד האוצר, נעמדו על רגליהם האחוריות. לא כי הם פקידים אטומים, לא כי הם מתעקשים לא לשלם שקל שחוק אחרי הסכם חתום. הם הבינו שהמהלך הזה של המתמחים, כמוהו כטרור תעסוקתי שבסופו המדינה תהיה חייבת לפתוח את הכיס. לכן השאלה היא לא האם לשלם - אלא מהו המחיר שישלמו על כך הרופאים בתמורה לאותו מעשה חסר תקדים של תשלום תוספות שכר נוספות לאחר שכבר נחתם הסכם שכר.

המודל שנקבע ראוי ביותר גם בהיבט החברתי וגם בהיבט הכלכלי: רק רופא שיסכים להקדיש את זמנו למערכת הציבורית בלבד, תוך ויתור על פרקטיקה פרטית, יקבל תוספות שכר נוספות שיקנו לו שכר מכובד מאוד. אם תרצו: כך המדינה הפכה משבר להזדמנות - הזדמנות לשפר עוד יותר את איכות הרפואה בבתי החולים הציבוריים ולתגמל את הרופאים שבאמת יקרה להם אותה מערכת. מאחורי החשיבה הזאת יש גם אלמנט של "תג מחיר": גם אם מחר בבוקר יחליטו כל המורים להתפטר, יידעו מעתה כי לא יראו מהמהלך הזה שקל, אלא אם ייתנו תמורה ראויה.

הזגזוג של ברבש

מנהלי המחלקות מאזור המרכז, כמו גם חלק ממנהלי בתי החולים, מזכירים את דמותו של צ'רלי צ'אפלין באחד מסרטיו, שניפץ את חלונות שכניו ואחר כך הציע את שירותיו כזגג. אותם מנהלים עשו הכול כדי להתסיס את המתמחים נגד ההסכם, טפטפו להם רעל בוקר וערב ועכשיו הם זועקים לקטסטרופה בבתי החולים.

אחד המנהלים האלה, שהבהיר לרופאיו כמה מאבקם הוא צודק, הוא פרופ' גבי ברבש, מנהל איכילוב. מי ששמע אותו מדבר למתמחים, משוכנע שהמצוקה שלהם בוערת בעצמותיו ממש. ייתכן שזו אמת לאמיתה. אבל מעניין לקרוא מה חשב על מצוקת המתמחים פרופ' ברבש בתפקידו כמנכ"ל משרד הבריאות בשנת 1998.

במכתב ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, בעקבות עתירה שהוגשה בעניין תנאי העסקתם של המתמחים, כתב אז ברבש: "חשוב לדעת - מתכונת העבודה וגם מתכונת הקיטורים של הרופאים המתמחים בישראל דומה למתכונת במדינות מפותחות אחרות". הבנתם את זה? קיטורים.

הכללים הישנים של אידלמן

שאלתי את ד"ר אריאל פרקש, רופא בסוף התמחותו בבית החולים בילינסון, איך הוא היה מנהל אחרת את המשא ומתן עם משרד האוצר במקום יו"ר ההסתדרות הרפואית טרם חתימת ההסכם, בשים לב לקשיחות האוצר ולעובדה שבתי הדין לעבודה לא אוהבים שביתות מלאות ורציפות.

"אם אני הייתי במקומו, מזמן היינו מתפטרים כולנו", השיב ד"ר פרקש בלי לחשוב פעמיים. באופן אירוני, נשיאת בית הדין הוכיחה בשבועיים האחרונים שד"ר פרקש הצעיר צודק. מספיק שקבוצת עובדים תתפטר, למרות שהגוף המייצג שלהם על פי חוק חתם על הסכם קיבוצי מחייב, ומדינת ישראל תרד על ברכיה בחסות בית הדין לעבודה.

היא, הנשיאה ארד, כופה למעשה על המדינה בדרך זו או אחרת לנהל מו"מ (היא מקפידה לומר "מגעים") עם אותה קבוצת עובדים, אף שאין לה שום מעמד במשפט העבודה. היא נוהגת במתמחים בכפפות של משי, מקשיבה לסיפורים המרגשים שלהם ומתחננת בפניהם, היו שאמרו מתרפסת, שיסכימו להמשיך בהידברות. זאת אף שברור לה כי מדובר בצעד מאורגן היטב, שמטרתו האחת היא לא התפטרות אלא מקסום ההישגים.

המתמחים, ומעתה כל יתר העובדים בסקטור הציבורי, צריכים להסיק מכך דבר אחד: צעדים ארגוניים אפקטיביים לא צריכים להיעשות בדרכים הלגיטימיות שקבע החוק, אלא באמצעות מהלכי קיצון. שבירת הכללים, שבירת הכלים.

משרד האוצר תמיד יהיה על תקן השוטר הרע; התקשורת תחבק, כל זמן שלא מדובר חלילה בעובדי הרכבת שנלחמים בהפרטה; והדרך לקצור את הפירות קצרה. מסכן ד"ר אידלמן, שומר חוק, שבתמימותו שיחק לפי אותם כללים ישנים. אחריות זה פאסה.