לישראל יש מה ללמוד מהודו על טכנולוגיית זיהוי ביומטרי

לאחר שנתיים סוערות בדעת הקהל הישראלי ובמסדרונות השלטון, אושר בוועדת הכנסת הקמת המאגר הביומטרי הישראלי. המאגר אמור להכיל את הנתונים הביומטריים - כלומר טביעות אצבעות וסריקת תווי פנים - לצורך אימות זיהוי עבור כלל תושבי ישראל.

המאגר עורר ויכוחים רבים. הצד החיובי הוא קידוד הפרמטרים הביולוגיים של התושבים על-גבי תעודות זהות ביומטריות, שישרתו את האזרחים בגישה למוסדות ציבוריים כמו כרטיס אשראי. הצד השלילי הוא חשש גדול מפגיעה בפרטיות במקרה שהנתונים ידלפו.

באופן מפתיע, בישראל, שנחשבת למדינה עתירת טכנולוגיות אבטחה, אין כמעט חברות שעוסקות בזיהוי ביומטרי. קיימות לא מעט חברות וסטארט-אפים שמספקים טכנולוגיות שכוללות יכולות ביומטריות, כגון נעילת דלתות או אבטחת מידע על-סמך זיהוי טביעות אצבעות או תווי פנים. יש גם כמה חברות שעוסקות באתגר הביומטרי האולטימטיבי - זיהוי פנים.

Face.com למשל מהווה את התשתית הטכנולוגית לזיהוי הפנים בפייסבוק, אבל נדיר למצוא חברות סטארט-אפ ישראליות שמספקות טכנולוגיית זיהוי טביעות אצבעות שיכולה לשרת יישומים של תעודות זהות ביומטרית.

הדיונים בכנסת סביב נושא המאגר המקומי, כללו התייחסות נרחבת גם למאגרים שנוצרים בחו"ל. אחד הבולטים שבהם הוא זה שנבנה כעת בהודו, וצפוי להיות המאגר הביומטרי הגדול בעולם.

ההבדלים בין הודו לישראל אמנם מחייבים התייחסות אחרת, אבל המאגר הנרקם של תת היבשת שירת את תומכי המאגר הישראלי במשרדים הממשלתיים לקידום אישורו בכנסת.

"שומרים את הכסף מתחת למזרון"

בימים אלה נערך בהודו פרויקט איסוף מידע להקמת והשלמת מאגר ביומטרי. מטרת הפרויקט היא להעניק מספרי זיהוי, שמקושרים לטביעות אצבעות וסריקת קשתיות לכל אזרחי הודו, כלומר ליותר מ-1.2 מיליארד בני אדם שמדברים יותר מ-300 שפות וניבים שונים. זהו למעשה הפרויקט הביומטרי הגדול והשאפתני ביותר בעולם.

ממשלת הודו כבר חוותה כמה ניסיונות כושלים של הטמעת מערכת זיהוי בקרב תושביה, אבל הצליחה להגיע רק אל חלק זעיר מהאוכלוסייה. לכן, כאשר הוחלט להוציא את הפרויקט אל הפועל, הפרלמנט ההודי פנה אל המיליארדר ננדאן נילקני, שידוע גם בכינויו "ביל גייטס של בנגלור", שינהל את המיזם.

נילקני הקים ב-1981 את חברת Infosys, ששוויה כיום הוא 6.4 מיליארד דולר. ב-2007 הוא פרש מתפקידו כמנכ"ל החברה ומאז הוא מקדיש את זמנו לקידום פרויקטים ממשלתיים שונים, לרווחת הציבור.

"לקחתי את המשימה הזו כי זהו פרויקט עם פוטנציאל עצום להשפיע", אומר נילקני, "אחת הבעיות הבסיסיות של הודו היא שהמדינה אינה מודעת לקיומם של אנשים רבים, ולכן נשללת מהם הגישה לשירותים שלהם הם זכאים. הפיכת העניים וחסרי הבית לחלק מהמערכת היא דבר מועיל".

נכון להיום, יש 400 מיליון הודים שאינם מחזיקים במסמך זיהוי רשמי כלשהו. בהיעדר מסמך כזה, אדם לא יכול להצטרף לתוכניות ממשלתיות, לפתוח חשבון בנק, לקחת הלוואה או לעשות ביטוח.

אותם אנשים נשארים מחוץ למעגל הכלכלי הרשמי, ויותר מכך - לא יכולים להוכיח את קיומם.

זו אולי אחת הסיבות לכך שפחות ממחצית ממשקי הבית בהודו מחזיקים בחשבון בנק, וכשהתושבים שומרים את הכסף שלהם מתחת למזרונים, גם הם וגם הבנקים מפסידים את הריבית. לעניי הודו אמנם אין הרבה מה לחסוך, אבל אם כל עני בהודו יפקיד רק 10 דולרים לחשבון, מיליארדים של דולרים יתווספו למערכת הפיננסית במדינה.

כדי לסייע במימוש החזון הזה, נילקני גייס למשימה כוכבי טכנולוגיה הודיים מכל רחבי העולם, ובהם גם אחד ממייסדי חברת Snapfish ובכירים בענקיות דוגמת גוגל ואינטל.

עם האנשים הטובים ביותר בראש המערכת, הפרויקט מתקדם בקצב מהיר הרבה יותר מזה שהודו הורגלה אליו בכל הנוגע לפרויקטים ממשלתיים.

כמות המידע מקשה על הניהול

הפרויקט, ששמו ההודי הוא אאדהאאר - זיהוי, יצא לדרך בספטמבר האחרון, 14 חודשים בלבד לאחר שנילקני קיבל על עצמו את ניהולו. יותר מ-16 מיליון אזרחים כבר נרשמו למאגר המידע הביומטרי החדש, והקצב גובר והולך. עד סוף שנת 2011 מצפים נילקני ועמיתיו שיירשמו למאגר מיליון אנשים ביום. גודלו של המאגר צפוי להגיע ל-600 מיליון איש עד 2014.

מרכז המידע הראשי של פרויקט אאדהאאר ממוקם בבנגלור, בירת תעשיית הטכנולוגיה של הודו. המשרדים, שנמצאים עדיין בהקמה, צפויים לאכלס 400 עובדים.

על הקיר יוצבו תריסר מסכים שיציגו את המידע שנאסף. כל תיק אישי של אזרח שפרטיו יירשמו במאגר יתפוס נפח אחסון של 4 עד 8 מגה-בייט. בסופו של דבר נפח המידע של המאגר יהיה גדול פי 128 מנפחו של המאגר הביומטרי האמריקני, שהוא הגדול בעולם ומאחסן טביעות אצבע ותמונות של 129 מיליון בני אדם.

הכמות העצומה של המידע תהפוך את ניהולו לקשה במיוחד.

למשל, כדי להבטיח שטביעות אצבע וסריקות קשתית לא ישויכו ליותר מאדם אחד, דרושה בדיקה של כל אחת מ-10 טביעות האצבעות וסריקת קשתיות בשתי העיניים אל מול שאר טביעות האצבע וסריקת הקשתיות במאגר. בעוד כמה שנים יהיה צורך לבצע 14 מיליארד בדיקות כאלה בכל שניה.

מלבד זאת המאגר נתון לטעויות רבות. מלבד טעויות אנוש של טכנאים, זיהוי אדם על-פי תביעות אצבע וסריקת קשתית מדויק ב-99%. המידע בנוגע ל-12 מיליון אנשים עלול להיות שגוי.

הבעיות הטכנולוגיות בפרויקט מחווירות לעומת סוגיות חופש הפרט שהוא מעלה. עקרונית, ההצטרפות למאגר של אאדהאאר היא על בסיס התנדבותי - אף אחד לא מחויב להירשם במערכת - אבל ברגע שהמערכת תחל לפעול, לאזרחי הודו יהיה קשה להתנהל מבלי להשתייך אליה.

"אני חושבת שזה מרגיז ומפחיד כאחד", אומרת ארונה רוי, אחת מהפעילות החברתיות הבולטות בהודו. היא מציינת שהודו היא מקום שבו אנשים מופלים לעיתים קרובות על בסיס השתייכותם הדתית או על בסיס המעמד (קאסטה) שלהם.

מידע על קאסטה או שיוך דתי אמנם לא נאסף במערכת, אבל הממשלות המקומיות וגופים אחרים שמורשים לאסוף מידע מהתושבים יכולים להוסיף את המידע הזה ולהצליבו עם מספר הזהות של אדם במערכת.

נילקני מודה שאאדהאאר, "עשויה להעביר מידע על האזרחים למטרות ביטחון לאומי, אבל יהיה תהליך מסודר לכך, עם מערכת של בלמים ואיזונים".

פעם ראשונה שנתקלו במחשב

הבניין שאליו מגיעים ההודים שמעוניינים להירשם למאגר הממשלתי הומה אדם. גברים בסנדלי פלסטיק מתווכחים זה עם זה, נשים לבושות סארי ותינוקות ישובים עליהן, בחורים צעירים מפטפטים בקול בטלפונים סלולריים זולים. האחרונים שהגיעו ממהרים לתפוס עמדה בקצה התור הארוך.

מפעם לפעם, מגיח מישהו מתוך הבניין ופותח את השער לשעה קלה. הממתינים בתור מפלסים את דרכם ומצטופפים בקבוצות של ארבעה או חמישה על כל מדרגה. התור מתקדם באיטיות אל עבר הקומה השנייה, ושם הוא נעצר בידי מחיצת ברזל.

אישה צנומה בסארי אדום מקושט, מלווה בשלושת ילדיה, הגיעה סוף סוף לראש התור. שמה הוא קיראן. בדומה לרוב עניי הודו היא משתמשת רק בשם אחד. קיראן וילדיה מביטים בסקרנות אל האנשים והמכונות שמעבר למחיצה. היא מביטה בכרזות הצבעוניות באנגלית ובהינדית שתלויות על הקיר, אך לא מסוגלת לקרוא את הכתוב בהן.

אדם בלבוש מודרני מוביל את הילדים אל שולחן סמוך, ואשה צעירה מורה לקיראן להתיישב ליד שולחן אחר. האשה מתיישבת מול לפטופ, מרימה קופסת פלסטיק אפורה, ומראה לקיראן כיצד עליה להסתכל אל הפתח שבקצה הקופסה. קיראן מביטה לתוכה ושני הבזקי אור מפתיעים אותה. עיניה מופיעות על מסך הלפטופ, מוגדלות פי עשרה. עוד קליק אחד. הקשתיות של קיראן תועדו.

קיראן מעולם לא ראתה מחשב אמיתי לפני כן, שלא לדבר על סורק קשתיות. היא חושבת שהיא בת 32, אבל לא בטוחה מתי בדיוק נולדה. אין לה תעודת לידה ולא תעודת זהות. גם לא רישיון נהיגה, כרטיס בוחר, ובכלל אין ברשותה אף מסמך המעיד על קיומה.

כעת, לראשונה בחייה, הממשלה רושמת אותה כאזרחית הודית. המידע האישי על אודות קיראן וילדיה מתועד במאגר מידע רשמי של הממשלה ההודית. הם הפכו להיות חלק מהמיליונים שנרשמו לפרויקט הזיהוי המיוחד של הודו, שנקרא גם אאדהאאר, כלומר 'היסוד' בכמה מהשפות המדוברות בהודו.

קיראן, למשל, מגיבה בפליאה כשהיא נשאלת אם העובדה שהממשלה תשמור מידע עליה מדאיגה אותה.

למעשה, היא רוצה שזה יהיה המצב. אבל שימוש לרעה במידע דיגיטלי הוא מושג מופשט מדי עבור מי שלא קראה עיתון מימיה, במיוחד כשמשווים זאת עם ההטבות שהיא תקבל עכשיו מהממשלה.

הדבר הראשון שקיראן תעשה עם מספר הזהות החדש שלה הוא לקבל כרטיס מטעם העירייה שיקנה לה הנחות בקניית מזון.

"ניסיתי לקבל כרטיס כזה לפני כן, אבל הם לא נתנו לי כי לא יכולתי להוכיח שאני חיה בדלהי", היא מספרת. שלושת ילדיה של קיראן מצטרפים אליה אחרי שגם הם עברו סריקת קשתיות.

"זה היה כיף", אומר סאדאר בן ה-7, "זה לא היה מפחיד בכלל".