"אני סוחב ים צלקות מהקריירה"

אפי בירנבוים יושב במסעדה על הים, שותה יין לבן ואוכל בורי. זאת שעת צהריים מוקדמת ובערב יש לו משחק בגביע צ'אנס נגד הפועל חולון. למסעדה הוא הגיע אחרי צעידה לאורך קו המים. הוא יסיים את הארוחה ויילך הביתה לשנת צהריים קלה. זה הריטואל הקבוע של בירנבוים בכל יום שיש לו משחק. הוא שומר על סדר יום קבוע בימים של משחקים, כדי להפיג את המתח ולעזור לו להתמודד עם הפרפרים בבטן. לבירנבוים, שמתחיל הערב עונה 26 כמאמן בליגת העל, יש פרפרים בבטן כשהוא עולה למשחק גמר גביע ויש לו אותם גם כשלוח המשחקים מזמן לו משחק בגביע צ'אנס. הפרפרים בבטן הם נייר הלקמוס של בירנבוים לרלוונטיות של הכדורסל בחיים שלו. לאהבה שלו את המשחק. בירנבוים יאהב את הכדורסל גם כשיפרוש. כשהוא מדבר על כדורסל, המנון לאהבה יוצא ממיתרי הגרון שלו. הנה הוא מסיים את הארוחה והעיניים שלו נוצצות כמו קרני השמש שפוגשות ביין הלבן שהוא שותה בכוס הזכוכית. הוא נשען לאחור, מדליק סיגריה ומשחרר סילון.

***

"אני אוהב להתחיל את היום שלי בים. אין כמו הים, זה כמו לעשות ריסט למחשב. אני חושב על הרבה דברים תוך כדי הליכה לאורך החוף והכל בראש שלי מתנקה. לפעמים קורה לי שאני הולך בים ומרוב שאני שקוע במחשבות, אני שוכח בכלל שאני נמצא בים. אתה פוגש פה אנשים בני שבעים ושמונים שכל בוקר שלהם מתחיל כאן. אני תמיד אומר להם שהם לגן עדן לא יגיעו, הם שם כבר עכשיו. לי יש עוד דרך ארוכה עד אליהם. הם כאן עם הזריחה כמעט. אני את הבקרים שלי מתחיל הרבה יותר מאוחר, יותר קרוב לצהריים. מארל וויליאמס למדתי דבר אחד. 'קואץ'', הוא אמר לי כשאימנתי אותו במכבי ר"ג, 'כדורסל לא משחקים בבוקר'. אני הייתי אז מאמן צעיר והוא היה יותר מבוגר ממני. באותה תקופה הייתי קצת יותר לחוץ כמאמן. קני סימפסון, שהיה שחקן ענק שהבאתי לרמת גן מברצלונה, אמר לי עליו: 'עזוב אותו, ארל הוא הסוס וכולנו על הגב שלו. תשחרר'. סימפסון צדק. על ארל תמיד יכולת לסמוך. הוא היה מתרגש לפני משחק גם ברמת גן, אפילו שהוא היה בן ארבעים ואחרי שזכה בהכל, כולל גביע אירופה. ארל היה מבוגר ממני כשאימנתי אותו, והיום יש לי שחקנים שאת ההורים שלהם אימנתי".

***

"בגיל חמש התחלתי לאמן ואפילו לא ידעתי את זה. בבית שגדלתי בו לא היתה חצר, ומגרש הכדורסל היה חצר המשחקים שלי. אני זוכר משם שחקנים ושמות שאנשים זקנים לא מאמינים שאני זוכר. שיחקתי בקבוצת הילדים, והמנכ"ל של הקבוצה, זאב הרצברג, היה לוחש לי בכל פעם שהייתי מחטיא ליי-אפ: 'אתה לאימון, לא למשחק'. הכל הייתי רואה. לא היה אימון של הבוגרים אז שלא הייתי בו. אני זוכר את אברהם חמו מתרגל שמירת בקבוק, רץ בין השחקנים ואומר להם לגעת בו. אני זוכר את האליפות האחרונה של הפועל תל אביב בתור צופה בקהל. אתה יודע איפה היה משחק האליפות שלהם? בבלומפילד. אני שנאתי את כולם. הייתי אוהד מכבי רמת גן ואת הפועל לא סבלתי כי הם היו החזקים, הממסד של מפא"י, ואת מכבי לא סבלתי, כי כל הכוכבים ממרכז מכבי היו מגיעים אליהם. היה הרגע הזה שהם לקחו לי את הכוכב הכי גדול שלי בתור אוהד. חיים שטרקמן. הייתי במגרש הפתוח כשהודיעו את זה, לא היתה אז טלוויזיה, ופתאום אתה מבין שהשחקן הזה שכל כך אהבת לא יחזור אלייך".

***

"מאמן הוא אמן מיוסר. שמעתי את קלינגר מדבר בטלוויזיה על מה שעבר עליו. אני מזדהה עם כל מילה שלו. לפי קלינגר, מאמן צריך גם לכרות אוזן. בשנים הראשונות שלי בתור מאמן הייתי כמו קלינגר ובדיעבד אני מבין שלא היה לי כיף בעבודה. אתה עסוק במשהו שאתה אוהב, ומתחביב הפך לעבודה שפתאום הפכה לכלא של החיים שלך. כל המתח שנלווה לזה, הלחץ שאתה מכניס את עצמך אליו. עם הזמן אתה לומד למצוא את הכיף בעבודה. פעם היה נגמר המשחק בניצחון, ורגע אחרי שלחצת לאנשים את הידיים אסור היה לי לשמוח. זה לא רק עין הרע, זה העובדה שנגמר המשחק ובעוד כמה ימים יש אחר. הייתי בהרבה נקודות בחיים שלי. המשבר לפעמים היה מגיע דווקא אחרי הישגים. ספורט וסיזיפוס הולכים ביחד. הצלחת, ואתה מעלה את האבן עוד דחיפה במעלה. הפסדת, והיא תידרדר. אבל עם השנים אתה עובד על עצמך. לקח לי הרבה זמן להגיע למצב שאני מסוגל לשבת על דג בים. היום כבר למדתי שמותר לשמוח עמוק בפנים יומיים אחרי ניצחון. מה שאף אחד לא יודע, זה שאחרי אימון אני מגיע לגן העדן הפרטי שלי, לים".

***

"פעם חשבתי שכדורסל זאת האהבה של החיים שלי עד שחוויתי אהבה אמיתית לאישה והבנתי שכדורסל זאת דרך חיים. ברגע שמשהו הופך למספר שתיים, הוא מקבל פרופורציה. היתה תקופה שפחדתי שאתדרדר. בכל שנה שעברה שלא מצאתי בה אהבה, זה הפך ונהייה יותר קשה. אבל כשזה קרה ופגשתי את דבורה, הבנתי שמצאתי את האישה של חיי. הייתי בן 32 כשזה קרה לי. היום אני בן 57 והאהבה רק גדלה כל יום. כדורסל? אתה פשוט מרגיש שבזה אתה יותר טוב מאחרים והכדורסל הוא המהות עבורך".

***

"מהמקום הזה, של ללמוד ליהנות, אני רואה זוויות חדשות ואתגרים חדשים. הקבוצה שלי העונה בראשון לציון והחזון של המועדון הזה, זה דבר חדש לגמרי. יש כאן את מחלקת הנוער הכי גדולה בארץ, זכינו באליפות בעונה שעברה. תוך שלוש שנים מתחילים לבנות כאן אולם של חמשת אלפים מקומות. זה כמו תוכנית בישול. בוא נראה מה אתה עושה במאה שקל. זה לא אומר שהארוחה תצא פחות טעימה. אני צריך לעשות את המקסימום מתקציב שישי-שביעי בליגה העונה. החזון של המועדון הוא התכלית בעייני. לא אם אסיים את הקריירה שלי בלי אליפות. אפשר להגיד שזה ניסיון לשכנע את עצמי שמצאתי תכלית, אבל אני אומר לך שבאותה המידה זה אמיתי ונכון. כמה גדולים גמרו קריירה ב-NBA בלי אליפות? בארקלי, מאלון ועוד רבים וטובים, בעולם. ג'ורג'י בסט לקח גביע עולם? אל מי נשווה את עצמנו אם לא אליהם? הם גאונים, אני כולה מאמן. לא מציק לי שאני עלול לסיים את הקריירה בלי אליפות. מציק לי משהו אחר. מציק לי שלדברים שאמרתי בנאום הכבשים, אף אחד לא הצטרף, ופתאום היום יש פיינל פור בליגה. אני לא חושב שהקדמתי את זמני. להיפך, איחרתי את זמני. כל המאמנים המובילים חלמו על זה שנים, ולא דיברו".

 אפי בירנבוים / צלם: שלומי יוסף

***

"אין לי חלומות. אתה חולם כשאתה צעיר. בגיל מבוגר זה הופך לרצונות. החלום שלי היה לאמן את מכבי רמת גן בוגרים. זה חלום. אתה צריך להבין, כשאימנתי בגיל עשרים וקצת את הנוער של מכבי רמת גן, זה היה הטופ. זאת היתה וואחד התרגשות. תבין מזה מה זה היה בשבילי לאמן את הבוגרים. פיני גרשון אימן אז את הנוער של חולון, צביקה שרף את הנוער של מכבי דרום, וכבר אז ראו איזה עתיד יש להם. אחר כך אימנתי את מכבי פתח תקווה בוגרים בליגה השנייה והמשחק הכי גורלי שלנו היה מול שער הנגב של שימי ריגר. אני אוהב את זה שהתחככתי בכולם. להיות עוזר מאמן של מליניאק בנבחרת הנוער, עוזר של צביקה שרף שבע שנים בבוגרים. אז לא זכיתי באליפות או אימנתי בחו"ל, מה זה חשוב? עברתי חוויות. כל החיים הם תמונות. קורה לי המון שפתאום בזמן שאני יושב ומדבר עם מישהו, זה בא לי בשיחה. פלאשבקים. הנה, פתאום עכשיו אני נזכר בקמיל דירקס קורא לי באמצע הלילה עם הכלב שלו שאבוא לשחק איתו. דירקס היה הזר הראשון שנחת בארץ, אני הייתי אז ילד. היתה לו אופל ספורט עם פנסים מתהפכים ובחורה מבלגיה שנראתה כמו הנסיכה ממונקו. היינו הולכים למגרש והוא היה נותן לי שתיים עשרה פור וכדור ראשון שלי. אני היי תי צריך רק לפגוע עם הכדור בחישוק. ובכל זאת, תמיד הייתי מפסיד לו".

***

"אני סוחב עליי צלקות מהקריירה. הפסדים כואבים שעדיין מלווים אותי או חוויות שהולכות איתי תמיד. אבל צלקות הן דבר סקסי. כמו לכוכב קולנוע. בהתחלה יש פצע לא נעים, אבל אחר כך הוא מגליד והופך לצלקת. אני סוחב עליי ים של צלקות, בגלל זה אני כזה סקסי. אני זוכר שהייתי בגמר גביע נגד מכבי ביד אליהו, זה היה בסוף שנות השמונים אני חושב. ארל ויליאמס שיחק אצלנו וגם ריצ'י דומאס, ומכבי עם מרסר, מגי וסוללה של כוכבים. במחצית הראשונה, וויליאמס, בגילו המופלג, מתעלל בהם ואנחנו מובילים בשמונה בירידה להפסקה. אבל מה, במחצית עשו איזה אירוע ראווה לכבוד הגמר והוא נמשך חצי שעה. הוציאו את ויליאמס מאיזון. הפסקה כל כך ארוכה לשחקן בגילו זה להוציא אותו מהמשחק, כאילו המשחק מתחיל מהתחלה. הוא לא הופיע לחצי השני והפסדנו את המשחק. שנים זה הציק לי, היום זאת צלקת שתישאר לכל החיים".

"קני וויליאמס לימד אותי משהו. בקדנציה השנייה שלו פה כשאימנתי אותו, כשגמרנו מקום שני, כל פעם הייתי מספר לו סיפורים על העבר עד שנשבר לו ממני. 'קואץ'', הוא אמר לי, 'תסתכל קדימה, לא אחורה'. מאז הוא לא שמע ממני כלום. יש לך נפש בוהמיינית, אבל אתה נהייה ארכאי, אתה נתקעת. קני ויליאמס היה השחקן הכי קואצ'בל שאימנתי. הוא יעשה בדיוק מה שתבקש, הכי מפוקס בעולם, לעולם לא יריב עם שופט. מחוץ למגרש, טוב, במקרה שלו מתחילים סיפורים מפה עד לפתח תקווה. אבל הוא צדק, קני. צריך להסתכל קדימה. דלרון ג'ונסון אמר לי בעונה שעברה בטיים-אאוט כשירדתי על הקבוצה, 'קואץ', בוא נהייה חיוביים'. וזה הועיל. גם ג'ונסון צדק. מאז רשמתי את זה בדף".

"אני מודה לכדורסל שעזר לי להגיע לנקודה שבה אני לומד להעריך את הרגע. אני אוכל את הארוחה הכי טובה בזמן שאני יושב בים, אני שותה יין לבן ואני שומע ברקע את ג'ו קוקר. מה אני צריך לבקש יותר מזה?"