הסילוק שהניע את עסקת שליט

עסקת האסירים הזו מספקת כמה תובנות מפתיעות, ודומה כי המפתיעה מכולן דווקא אינה קשורה בישראל. בפברואר נפל דבר במצרים. הנשיא חוסני מובארק הודח בידי קציני צבאו אחרי 29 שנות שלטון ביד רמה. המשא ומתן לשחרור שליט היה קפוא, וכל מי שחיווה דעתו על השיחות התקועות חש במכה אנושה שנחתה עליהן עם הסתלקותו של "הידיד".

עד מהרה התברר בדיוק ההיפך. משטר מובארק היה מכשול בפני פריצת הדרך. זמן קצר אחרי חילופי השלטון החלו בכירי חמאס לפתוח את הפה. מחמוד א-זהאר סיפר כי במשך יותר משנה אסרו עליו המצרים להיכנס לשטחם.

הם רדפו פעילים מהזרוע הצבאית שנכנסו לסיני, השליכו אותם למעצר וחקרו אותם ארוכות, גם בניסיון להבין היכן מוסתר שליט. כן הטילו מגבלות קשות על התנועה במעבר רפיח, ולמעשה היו שותפים מלאים לסגר שהטילה ישראל על הרצועה.

המצרים פעלו על פי האינטרס הביטחוני שלהם, כי הם ראו ברצועת עזה חבית חומר נפץ שמתהווה בחצרם האחורית. לכאורה, עלו הדברים האלה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי, אבל לא כך מצופה ממתווך הוגן. בסופו של דבר, פעלה המציאות הזו נגד גלעד שליט.

הסדק הראשון

הסתלקותו של מובארק יצרה דף חדש ביחסי מצרים וחמאס, ובעקבותיו גם אקלים נוח יותר לעסקה. חאלד משעל ואחמד ג'עברי, בכיר הזרוע הצבאית בעזה, החלו ליהנות מדיאלוג בונה עם שליטיה החדשים של מצרים, שיצר אצלם אוזן קשבת לתביעותיה של קהיר במשא ומתן.

אין זה פלא, מדוע מיהר משעל לכנות את השינויים הדרמטיים במצרים "מהפכה מבורכת". שיקום היחסים ביניהם הוא התמורה שהולידה את הסדק הראשון בקירו של המשא ומתן הקפוא.

לשינוי הזה הייתה מקבילה ישראלית. בתוך כמה חודשים, במחצית הראשונה של השנה, התחלפו כל ראשי השירותים בצמרת הביטחונית. ראש המוסד, ראש אגף המודיעין, ראש שב"כ ורמטכ"ל. אלה האנשים שלוחשים על אוזנו של ראש הממשלה בסוגיות ביטחוניות רגישות.

בתחילת השבוע שעבר, עם בוא הבשורה מקהיר על השגת עסקה, הביעו ראש שב"כ יורם כהן, ראש המוסד תמיר פרדו והרמטכ"ל בני גנץ את הסכמתם להוציאה לפועל.

קודמו בתפקיד של כהן, יובל דיסקין, לא הסתיר את התנגדותו החריפה לביצועה. להגנתו של דיסקין צריך לומר, שבתווך חל שינוי משמעותי: חמאס התגמשה והסכימה לוותר על אסיריה הכבדים, אלה שכונו "סמלי ההתנגדות". גם על בכיר פת"ח מרואן ברגותי הם ויתרו, ואף על מפקד החזית העממית לשחרור פלסטין, אחמד סעדאת.

מציאות שונה

בימים האחרונים נשמעו דברי אזהרה מפי רבים על הנזק שעלולים משוחררי העסקה לגרום אחרי צאתם לחופשי. המקטרגים נזכרו בעסקת ג'בריל מ-1985, שבה שוחררו 1,150 אסירים, וחלקם נהפכו למנהיגי האינתיפאדה הראשונה שפרצה שנתיים אחריה.

ההשוואה מתעלמת מן המציאות השונה השוררת בימים אלה בשטחים הפלסטינים. משוחררי עסקת שליט נכנסו לכלא בשיא העימות עם ישראל, אבל הם יוצאים לאקלים פוליטי וצבאי שונה לגמרי. בציבור הפלסטיני, וגם בחלק משכבות ההנהגה שלו, שוררת תחושת מיאוס משפיכות דמים.

יאסר ערפאת, שידע לכבוש מטרות באמצעות לוע הקלצ'ניקוב, כבר איננו. מחליפו אבו מאזן בחר לחתור למדינה עצמאית ללא שימוש באלימות. גם האנרכיה לא מה שהייתה: בעזה ובגדה פועלות אמנם ממשלות נפרדות, אבל יציבות. האוכלוסייה נהנית מיציבות כלכלית, שלא תרצה לאבד במהרה. שיעור הצמיחה בגדה לבדה עמד על 9.3% ב-2010. מנגנוני הביטחון שם שולטים ביד רמה וזוכים לגיבוי מידי ישראל.

בעסקה הזו יוצאים לחופשי רוצחים שידיהם מגואלות בדם ישראלים חפים מפשע, אבל מרביתם "חיילים". מהנדסי האינתיפאדה נותרים במקום שיאה להם - מאחורי סורג ובריח. זה הישגה הגדול של ממשלת נתניהו, ואת ההישג הזה הניעו, לפני הכול, חילופי השלטון בקהיר.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל