אנחנו חכמים רק על תנובה

א.

בסוף השבוע הקודם יצאו מאות אלפי בני אדם אל הרחובות של 951 ערים ב-81 מדינות ברחבי העולם, וקריאה אחת בגרונם: צדק חברתי. שנאמר, ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים (בראשית י"א, א'). דבר שכזה לא אירע, למיטב ידיעתי, מאז נוצר העולם לפני משהו כמו 14 מיליארד שנים.

אנחנו עושים היסטוריה קטנה בייבי, כמו ששר ניק קייב, בכל פעם שאנחנו כובשים את הרחובות, וזה מרגיש לא רע בכלל. היה זה ערב מרגש.

מהם הצלילים האלה שאנחנו שומעים? לא, אלה עדיין לא קולות האזיקים הנפתחים והשלשלאות המתנפצות. בינתיים אלה צלילי האסימונים הנופלים. מסרייבו ועד סיאול, מרומא ועד טוקיו. הרוב הדומם מרים את ראשו. הפעמונים מצלצלים לכולם - זמן לקום.

פועלי כל העולם עדיין לא התאחדו, וספק אם יתאחדו אי-פעם (אף שלחלום מותר), אבל ערב אחד הם רקדו יחד. הרי לכם גלובליזציה במיטבה. גלובליזציה חדשה, סולידרית. תגובת נגד מושלמת לגלובליזציה המוכרת של ניצול, של מינוף ושל מיקור חוץ. תגובת נגד לקפיטליזם שאיבד את דרכו והפך למפלצת, לתאוות-הבצע, לאוליגרכיה, לפערים העצומים, לשחיתות.

האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה מאז נוצר העולם. הפסוק מתחילת הסעיף פותח את סיפור מגדל בבל, שבשבוע הבא יקראו אותו בבתי הכנסת. זו הייתה הגלובליזציה העממית הראשונה, ניסיון המרד המתועד הראשון נגד השיטה, ואנחנו זוכרים טוב מאוד איך זה נגמר שם. אלוהים לא אהב את זה. האלוהים הזה שלנו היה הראשון שהבין את הסכנה בעם מאוחד הדובר בשפה אחת. כשהם יחד, אמר אלוהים לעצמו "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".

הו, אחיות ואחים, רק חישבו על הפוטנציאל: לא ייבצר מאיתנו כל אשר ניזום לעשות. לאן יכולים היינו להגיע, מה נשגבות הפסגות שאליהן יכולנו להעפיל כאנושות מאוחדת. אבל לאלוהים זה לא נראה רעיון טוב. ירד ובלבל מחדש את כל השפות.

האלוהים של היום הוא הכסף, וגם הכסף לא אוהב שאנחנו מדברים בשפה אחת. הוא יעשה את הכול כדי לבלול את שפת כל הארץ. הוא לא הולך לוותר בכזאת קלות. לדוגמה: בסוף השבוע נכנסו כמה עשרות מפגינים לסניף סיטיבנק בטיים סקוור, ניו-יורק, וביקשו לסגור את חשבונות הבנק שלהם. באה המשטרה ועצרה 24 מהם. זאת אף על-פי שהם לא הפריעו לאף אחד.

אתם ודאי קולטים את האבסורד: המדינה מגינה על הבנקים מפני האזרחים. לשם הגענו. ואם גם אתם אומרים לעצמכם שזה צריך להיות הפוך, הרי שיש עוד סיכוי להינצל.

ב.

מכל המחאות, מרתקת אותי מכולן המחאה בניו-יורק, המתרחשת בלב הפועם והאטום של הקפיטליזם החזירי. כי אם אפשר לעשות את זה שם, כמו שאמר סינטרה, הרי אפשר לעשות את זה בכל מקום. אחד הדברים המרשימים במחאה האמריקאית הוא ההתייצבות של אקדמאים בכירים ושל כלכלנים מובילים לצד המפגינים.

חפשו ברשת את נאומיהם של חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, הכלכלן נוריאל רוביני, פרופ' ריצ'רד וולף ועוד רבים המיטיבים ממני לתאר את האבסורד שאליו הגיעה כלכלת העולם. הפרטנו את הרווחים, אבל הלאמנו את ההפסדים, אמר שטיגליץ. זה לא קפיטליזם, סיכם, זהו עיוות כלכלי.

אני ממליץ לצפות בגרסאות הווידיאו של הנאומים הנ"ל, בעיקר בשל הרטוריקה המרתקת שנקטו אותה המפגינים בניו-יורק. "הרמקול האנושי" קוראים לזה שם: הדובר נושא את דבריו במשפטים קצרים, שעליהם חוזרים בקול המעגל הראשון של המאזינים. האפקט של לשמוע כל דבר פעמיים פשוט מהפנט.

מעניין לראות שהתגובה הראשונה של הממסד האמריקאי היא בדיוק אותה התגובה של הממסד הישראלי, ובעצם כל הממסדים כולם. גם הם באו בטענה שהמחאה "לא ממוקדת מספיק", שאי-אפשר להבין מה בדיוק רוצים. טענת חוסר המיקוד מצחיקה אותי בכל פעם מחדש ואף פעם לא אתעייף מלענות עליה.

אומר בפעם האלף: מדובר בלא יותר מטריק, בהסחת דעת. בואו נפנה את אותה הטענה אל הצד השני, אל הקפיטליזם החזירי. האם הוא היה ממוקד? הצחקתם את אדם סמית. הוא תקף והלם והפציץ ומעך ודפק אותנו בכל החזיתות כולן, בו בזמן. ביוקר המחיה, בפנסיה, בבריאות, בחינוך, בעבודה.

הוא פורר אותנו כחברה (המלחמה בעבודה המאורגנת) והוא פרק אותנו כיחידים (הכול תלוי בך, ואתה אף פעם לא מספיק טוב). הוא חירב את הסביבה, והוא השלים בשתיקה, בשם הנפט ומוצרים זולים, עם הנוראים שבמשטרים. הוא חילק דיבידנדים לחזקים, תוך כדי שהוא מועך את העניים.

מה שאני רוצה לומר זה שאין חזית אחת. המערכה היא כוללת. ולכן הדרישה המופנית נגד המוחים, להתמקד, היא בדיחה. אם הקפיטליזם בצורתו הנוכחית הוא מבול, הדרישה להתמקד היא כמו לומר לך לצאת מהבית עם מטרייה נפרדת בשביל כל טיפה.

כשהייתי ילד ריתק אותי הסיפור על הילד ההולנדי שתקע אצבע בחור שבסכר והציל את כל המדינה. הלוואי שהיה אפשר לעשות את זה גם פה, אבל אין סיכוי. יש יותר מדי חורים בסכר, והם יודעים שאין לנו מספיק אצבעות. מה שצריך לעשות זה פשוט לבנות סכר חדש. ובשביל זה שווה לצאת לרחובות.

ג.

הסחת הדעת הגדולה מכולן של המנסים להשתיק את המחאות היא הטענה שעכשיו זה לא זמן טוב. העולם הולך לקראת מיתון, אולי כפול, אולי משולש, משבר אשראי, משבר נדל"ן, ירידה בצריכה, הבורסות קורסות, הכול רועד. עכשיו זה לא זמן טוב לשינויים, הם אומרים לנו. וזו כבר ממש חוצפה, לא?

מדובר באותם האנשים שהמשיכו לקחת לעצמם דיבידנדים בעוד מיליונים מאבדים את בתיהם ואת עבודותיהם, נשחקים עד דק. אותם אנשים שיצרו את המשבר, שאפשרו לשוק הדורסני להמשיך ולהשתולל, באים עכשיו אל קורבנות השיטה ומבקשים מהם להיות בשקט ולתת לשוד המאורגן להימשך. המשבר המתרגש עלינו נוצר בגללם, והם יצאו ממנו הרבה יותר טוב מאיתנו, אבל זה לא מפריע להם לומר לנו ששש, עכשיו משבר. גם לרצוח וגם לרשת.

שישכחו מזה. גם הכיסאות שלהם צריכים לרעוד. וגם זו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לצאת לרחובות.

ד.

לזכותם של המוחים בארצות-הברית ייאמר שהם הגיעו מהר מאוד אל לב הבעיה, כפי שמעיד הסיפור הקטן מהסעיף הקודם על סיטיבנק. אנחנו עדיין לא הגענו אל הבנקים ואל הבנקאים. עמיתי עירן פאר פרסם השבוע ב"גלובס" כי הכנסות הבנקים יגיעו השנה ל-25 מיליארד שקל.

8 מיליארד מתוכם, לפי הערכות מוועדת טרכטנברג (לא נמסרו פרטים מדויקים יותר), הם סכום עודף שאותו גובים הבנקים ממשקי הבית, שזה אתם ואני. כלומר, מחירי העמלות והמרווח הפיננסי במגזר הקמעוני גבוהים בכשליש מהמחיר התחרותי.

8 מיליארד שקל. זה בהחלט שוד הבנק הגדול בישראל. רק לשם השוואה, השוד במקום השני, שוד הכספות בבנק דיסקונט, הניב שלל של 25 מיליון דולר, שזו בדיחה. שודד הבנקים המפורסם במדינה, האופנובנק, לקח משהו כמו 300 אלף שקל. עלוב. פחות ממשכורת חודשית של בנקאי בכיר.

אצלנו, בינתיים, מכוונים קצת יותר נמוך, אל חברות המזון. האם נוכל לקום נגד הבנקים כמו שעשינו מול תנובה? אני רוצה לחשוב שכן, אבל האמת היא שאני בכלל לא בטוח. לפיתתם של הבנקים אותנו חזקה הרבה יותר מאחיזתן של חברות כמו תנובה, למשל. למעשה, אין בכלל מה להשוות.

מול תנובה אנחנו חזקים, כי הכסף שלנו עלינו. מול הבנק אנחנו מראש חלשים, הכסף שלנו אצלו. הוא מחזיק אותנו אתם יודעים איפה, ולנו אין ברירה אלא לשרוק. אני כבול לבנק שלי. אין לי שום דבר שיכול לאיים עליו. אילו הייתי חייב 100 מיליון דולר היה מצבי אחר, כידוע.

אבל רגע. הרי מה למדנו: שלבד לא נצליח. למדנו גם שאני, ואת, ואתה, והוא, והם, וזאת וזה, כולנו יחד זה הרבה אנשים. והרבה אנשים חייבים הרבה כסף. והרבה כסף הוא הרבה כוח גם - ואולי במיוחד - כשאין לך אותו. ולמדנו עוד משהו מכל המחאה הזו, לא? למדנו שאפשר להפוך את השיח על פניו.

זה לא (רק) שאנחנו חייבים הרבה כסף לבנק, זה הבנק שגנב - סליחה, גבה - הרבה כסף מאיתנו. הוא עשה זאת כשהמשטרה בצד שלו. כך צריך להסתכל על המציאות.

הם מתחילים להבין את זה. ומה שיותר חשוב: גם אנחנו.

הרהור

מול תנובה אנחנו חזקים, כי הכסף עלינו. מול הבנק אנחנו חלשים, הכסף אצלו. הוא מחזיק אותנו אתם יודעים איפה.