לבני-ברק הגעתי דרך רמת-גן. שדרות ירושלים עד הסוף, שמאלה בחזון איש, ומשם הדרך סלולה לדאון טאון בני-ברק. התכונה לקראת חג סוכות ניכרת הרבה לפני שמגיעים ללב ההתרחשות.
דוכנים עם מוטות וקרשים, קבוצות של אנשים שבוררים בקפידה סכך ראוי מתוך ערימות של כפות תמרים, וסככה גדולה המאכלסת שוק ססגוני ושוקק לממכר קישוטים לסוכה.
הטוסטוס חלף במהירות על פני כל אלה: אני באתי לדבר ביזנס - לפצח את סוד ארבעת המינים.
לפני ההצטלבות עם רחוב רבי עקיבא אני מחליט לעצור ולשאול מישהו. "סליחה, איפה אפשר לקנות את ארבעת המינים?", אני שואל גבר שחולף לידי בצעד נמרץ, ונראה קצת פחות חרדי מהאחרים. הוא סוקר במבט קפדני אותי ואת הטוסטוס המאובק, על פלסטיקיו השבורים ושכבת חריוני היונים העבה שעוטה אותו. "תלוי מה אתה מחפש. אתה בטח לא רוצה משהו יקר, נכון?".
זה לא אישי, אני משנן לעצמי. היהודי היקר יודע את נפש אחיו ומבקש למנוע ממני להיגרר להוצאות מיותרות. אני ממלמל משהו על טווח מחירים, אך הוא קוטע אותי: "תראה, אם אתה לא מחפש את הכי יקר ומהודר, סע כאן ימינה ואחר-כך שמאלה, ותגיע לשוק ארבעת המינים ברחוב השומר".
בפנייה ימינה ברבי עקיבא אני חומק מטנדר עמוס ענפים לסכך, שמכריז במגאפון על מרכולתו. מיד אחרי הפנייה, על המדרכה מימין, ניצבים בזה אחר זה דוכנים עם סחורה בצבעי צהוב וירוק שלא ניתן לטעות בה - הדבר האמיתי.
סוכות / צלם: תמר מצפי
קופסאות קרטון כמו לביצים, בכל גומה אתרוג
זה אמנם עדיין לא השוק, אבל אני מתפתה ועוצר. על אחד הדוכנים מסודרות ערימות של קופסאות קרטון עם אתרוגים, מסוגים שונים ומתוצרת שונה. בצד השני מגשי קרטון, כמו תבניות לביצים גדולות, ובכל גומה מונח אתרוג. בתווך שרוולי ניילון עם הדסים וערבות, גם הם מתוצרת מותגים רבים ושונים, שכוללים וריאציות מגוונות על המילים "שפע" "יוסף" ו"ברכת", ולידם ערימה של לולבים סגורים, מופנמים.
על קופסאות האתרוגים מופיעים מחירים: 35 שקל, 53 שקל. קצת יקר אני חושב. "כמה עולים אלה שבתבנית?" אני שואל את הנער שמאחורי הדוכן. "אלה מהודרים", עונה הצעיר. "150 עד 200 שקל לאחד".
תשכחו מקוטג' וממחירי הדיור. הנה המחאה החברתית הבאה, תחת הסיסמה: "לא רוצים להרוג בשביל אתרוג". במקום אוהלים סוכות, ובמקום דפני - שרה ביילע ליפטנברג.
אני ניגש לתבניות. "מה יש כאן?". "אלה תימנים", עונה הבחור, "ואלה אשכנזים". "מה עם ספרדים?", אני נעלב. "הנה, שמה", הוא מצביע על תבנית סמוכה. "ומי שווים הכי הרבה? האשכנזים, התימנים או הספרדים?". "כל אחד לוקח מה שהוא רוצה".
ניסיונות נוספים שלי לבסס תזה בנושא "אתרוגים: הבדלי הכשר והידור על בסיס עדתי" נתקלים במבט מזוגג בסגנון "חבר אתה חופר" מצדו של האברך, ואני מחליט לוותר ולחתוך לשוק.
לולבים סוכות / צלם: רויטרס
הכי חשוב - השליש העליון של האתרוג
שמאלה מרבי עקיבא, ואני מחפש את רחוב השומר, אך לשווא. אבל את השוק אי-אפשר, וגם לא כדאי, לפספס. מתחם גדול, קרוב ל-100 מטרים אורכו, מתחת לסככה. שולחנות ארוכים-ארוכים מציגים את הסחורה, ובצד ערימות של סחורה חדשה וטרייה, מחכה לעבור מיון ולהגיע לתצוגה.
אני נכנס מתחת לסככה - ומיד ננעצות בי זוגות עיניים רבות, אומדות את הסיכויים למכור משהו לזר. אני צועד כמו בילי הנער שמגיע לעיירה חדשה במערב, ובטון של "איפה הבורדל הקרוב?" אני שואל: "כמה צריך לעלות לי סט"? - מושג שאותו שמעתי מוזכר בדוכנים ברבי עקיבא.
גבר צעיר עם אנרגיות עסקניות מצביע לקצה המרוחק של האוהל. "לך לשם ליעקב", ומיד משמיע שאגה שלא הייתה מביישת את יו"ר איגוד בעלי הבסטות בשוק הכרמל: "יעקב! תדאג לו!", בוקע קולו, עמוק ומהדהד.
אני מתחיל לפסוע במעבר, ולמרבה ההקלה מגלה ששום יעקב לא ניגש אליי. מכל עבר נשמעות הקריאות: "אפשר לעזור לך?" "אתה צריך משהו?". אני בוחר אחד שנראה לי קצת פחות להוט למכור, ומחליט לתחקר אותו קצת. עד מהרה אני מבין שהמשימה שלקחתי על עצמי, להביא מידע צרכני מועיל על אודות מחירי המינים, מורכבת לא פחות מ"מוצא המינים" של דרווין.
"הכי חשוב זה השליש העליון של האתרוג", נאמר לי כשניסיתי להבין את שיטות התמחור. לפחות לפי אותו מוכר, אותו פיטם מפורסם, שכבר בגן לימדו אותנו שאין בלתו לקביעת כשרותו והידורו של האתרוג, אינו אלא חתיכת ענף יבשה שנותרה תקועה בעת הקטיף, וכלל אינה הכרחית - עניין של טעם, לדבריו. רשמתי לעצמי לקבל דעה נוספת בסוגייה.
"יש לך מזל שנפלת עליו", אומר חברו. "הוא לא רמאי. מישהו אחר כבר היה חולב אותך. יש גם אתרוגים ב-500 שקל". "אבל מה שהכי חשוב", חזר והדגיש הראשון, "זה השליש העליון. שיהיה נקי נקי, בלי פגמים".
סוכות / צלם: תמר מצפי
200 שקל לאתרוג
משמעות חדשה לניקוי שליש, חשבתי לעצמי, וניגשתי לדוכן אחר, שעליו הייתה מונחת ערימה של אתרוגים מכוערים למראה, מפותלים ומחוספסים. "אלה היותר זולים?", שאלתי. "המהודר שבמהודר", השיב המוכר. "200 שקל לאחד".
לאחר שאתרוגים שנראו לי כליל השלמות התבררו כקצה התחתון של טווח המחירים, משכתי את ידיי מניסיונות להבין את מערכת הכללים והחוקים הפתלתלה והסבוכה שמנחה את קביעת הידורם של אתרוגים.
בדוכן אחר התעניינתי במחירו של סט. "אצלי יקר, לא כדאי לך", אמר לי המוכר. "500-400 שקל סט. אתה יכול למצוא ב-100". "אני יכול לתת לך סט ב-120, בלי הדס", הודיע לי שכנו. "אולי אתה רוצה לולאות לקשור את הלולב", שמעתי קול שקט. הסתובבתי וראיתי ילד מבויש עם חתימת זקן, ובידיו עלים יבשים של כפות תמר.
פתאום חשתי סחרחורת. בעודי מחפש כיסא, נדמה היה לי פתאום שההוא מהסטים היקרים מסמן לי באצבע לבוא אחריו. התחלתי ללכת בצעד כושל, והוא הוביל אותי מאחורי הדוכן, אל מדרגות לולייניות. ירדנו למטה והגענו למנהרה תת-קרקעית ארוכה ומתפתלת.
אחרי הליכה של כ-10 דקות עלינו בחזרה. בחוץ כבר שררה חשיכה מוחלטת. הוא הוביל אותי בסמטאות צרות, בין פחי אשפה. פה ושם נראו טיפוסים מפוקפקים חומקים בחשיכה, אתרוגים בידיהם. "אלה הספסרים", הסביר לי בן לווייתי.
בקרנות הרחובות עמדו בחורות שעונות על הקירות, מתחת למעיליהן מבצבצים עלי הדס וערבה. המוכר הוביל אותי למבנה ישן, דפק 3 פעמים על דלת הפלדה, ואשנב קטן נפתח בה למעלה. שומר שתום-עין בשטריימל הציץ בנו. אחר-כך סגר את האשנב, ופתח את הדלת בחריקה.
נכנסנו לתוך פרוזדור ארוך, שהוביל לאולם ענק, שקירותיו מצופים לבד אדום. במרכז האולם ניצב אפיריון גבוה, נישא בידי 4 גברתנים עצומי ממדים, ועל גביו, בתוך תיבת זהב, היה מונח אתרוג.
"מה... מה זה?" מלמלתי בחוסר אמון. "זה", השיב בגאווה, "הפנתר הצהוב. האתרוג המקורי של הרבי מילובביץ'. 600 מיליון דולר. אבל אתה לא מחפש מהודר, אמרנו? נכון?".
"טרי טרי, ירוק וסגור, לולבים שהגיעו עכשיו", שמעתי פתאום מגאפון צועק לי ליד האוזן. התעוררתי ומצאתי את עצמי בכיסא כתר פלסטיק ליד הדוכן של ההוא בלי ההדס. בצעד כושל פילסתי דרך בין ערימה של ערבות ללולבים שעונים על עמוד.
עליתי על הטוסטוס ויצאתי לז'בוטינסקי בידיים ריקות. נראה שגם את החג הזה אבלה עם לימון, כוסברה, פטרוזילה ונענע.
שני מיליון אתרוגים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
