למה התרגשנו כל כך מחייל אחד?

מאז נחטף גלעד שליט, ובעצם לאורך תולדות כל החטיפות, נשאלה אין ספור פעמים השאלה: למה אנחנו כל-כך מתרגשים מחייל אחד? למה אנחנו מוכנים לשחרר מאות מחבלים, בהם רוצחים מזוויעים, בשביל להציל את חייו של חייל אחד?

למה אנחנו מעדיפים את רגשותיהם של הורי חייל אחד על אלה של מאות קרובי משפחה, שהמחבלים קטעו את חייהם? למה אנחנו מעמידים את רגשותיה (המובנים מאוד) של משפחה אחת מעל לצורכי הביטחון של מדינה שלמה?

האם אנחנו "כאלה"?

התשובה המקובלת אצלנו היא: "כי אנחנו כאלה". אומרים לנו שהאמריקנים לעולם אינם נושאים ונותנים על חיילים שלהם שנשבו, והתשובה המידית, האוטומטית, היא: כן, אבל אנחנו שונים, מדינה קטנה, כמו משפחה. אנחנו יותר אנושיים, יותר אכפתיים, יותר רחמנים. יותר, אם תרצו, "יהודים". או כפי שהגדיר זאת הנשיא שמעון פרס: "הצלת נפש אחת בישראל היא הצלת נפשו של עם".

אלה תשובות מאוד נוחות לנו, שכן טמון בהן המסר שאנחנו "טובים יותר"; שאנחנו שמים ערך גבוה מאוד על חיי אדם, אפילו אדם בודד. התיזה הזאת מאד מחמיאה לנו, אבל לא בטוח שהיא באמת נכונה.

האם באמת אנחנו משחררים אלף רוצחים תמורת חייל אחד כי אנחנו יותר אנושיים? כי אנחנו חזקים? האם באמת זה מראה על חוסן מוסרי?

מנהיגות - או חולשה?

או אולי זה לא לגמרי כך? אולי יש פה דווקא סימן לחולשה, הן מוסרית והן חולשת הדעת? מה "קל" יותר, לעשות עסקה של אלף תמורת אחד, או לא לעשות אותה? אמרו על בנימין נתניהו שהוא מגלה בעסקת שליט כושר עמידה ונחישות החלטה של מנהיג.

האמנם? או אולי הוא בעצם נכנע לדעת הקהל והתקשורת, כאשר עשה את העסקה? אחר הכול, אם מזיזים הצידה את הרגשות והקלישאות, הרי לפי כל קנה מידה מדובר בעסקה נוראה, איומה. אלפים משלנו נהרגו בקרבות, מידי הטרור ובמאבק נגדו, והנה תמורת חייל אחד מחזירים לארגוני הרצח את "מיטב" רוצחיהם.

לבדוק בלי קלישאות

עכשיו גלעד אתנו. צריך לשמוח בו ובשמחת משפחתו. אבל צריך גם להמשיך לשאול: למה אנחנו עושים זאת? לשאול - ולהשיב לא בסיסמאות נשיאותיות, לא בטפיחה על שכמנו, לא בקלישאות. צריך לבדוק את עצמנו היטב: האם הסכמתנו לעסקת שליט מלמדת בהכרח על אנושיות וחוסן מוסרי? או אולי דווקא על חולשה, מורך לב, וחוסר הגינות כלפי קורבנות הטרור - אלה שהיו, ואלה שיהיו, ושחלקם יהיו בוודאי קורבנות של המחבלים המשוחררים.