למה פתחתי עמוד פייסבוק שמגדיר את שאהירה אמין "בושה לעיתונות"?

יום השידורים על חזרתו של גלעד שליט הביתה היה מבחינתי יום חופש, שכולו מוקדש לתקשורת. יכולת הריכוז שלי באותו יום היתה מוגבלת, לנסות לעבוד היה ממש מיותר. כמו כולם התיישבתי מול הטלוויזיה והתפללתי שיחסכו מאיתנו את החגיגות בעזה ויתמקדו במה שחשוב לנו לראות - גלעד חוזר הביתה בריא ושלם.

מפה לשם - אני בטוחה שאתם, כמוני, זוכרים כל רגע ביום המרגש הזה - הגענו למאני טיים. והנה גלעד, מובל בגסות, הנה גלעד בטלוויזיה המצרית, הנה גלעד יורד מהמסוק. רגע רגע, חיזרו אחורה... בראיון לטלויזיה המצרית?

ראיון במחטף

אחרי החזרה של שליט הביתה נחה עליי רוח קרב. כמטרה סומנה מי שעיכבה אותו בדקות הכי משמעותיות בכל אותו יום - העיתונאית שאהירה אמין. לטלוויזיה המצרית היה דחוף לבצע ראיון במחטף עם שליט ולשאול שאלות קריטיות כמו האם ייצא לקמפיין לשחרור 4,000 האסירים הפלסטיניים שיושבים בבתי הכלא בישראל; או מדוע הוא הצטלם רק פעם אחת בתקופת שביו. אין ספק, עיתונות במיטבה.

אז מה עושה אמין במרכז לוח המטרה שלי? זה לא בגלל היותה אשה, כפי שכתבה לי מישהי בפייסבוק. ממש לא. זה דווקא משום היותה עיתונאית מכובדת.

מה יש לי נגדה? הרבה. איפה, למשל, האינטגריטי שלה כעיתונאית שהיא גם, מה לעשות, בת אדם? אני מבינה שנפלה לידיה הזדמנות מקצועית נדירה, היא קיבלה במה שאפשר רק לחלום עליה. ואם כך, למה היא היתה חייבת לשאול עוד ועוד שאלות? למה לא לסיים את הראיון הכפוי הזה מיד?

הכי הרתיח אותי שהיא טענה מאוחר יותר שאם שליט היה מסרב להתראיין, היא לא היתה מקיימת את הראיון. ניסיתם פעם לסרב למשהו כשאיש חמאס חמוש עומד מאחוריכם? כשאתם לא יודעים אם השחרור הזה אמיתי, או שאולי זה תרגיל? שאין לכם מושג מה מחכה לכם מעבר לדלת? כשאתם כל-כך נרגשים, שאתם בקושי מצליחים לנשום או לחבר משפט?

ואז נחשפתי לקולות שמנגד

הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו, אז עשיתי מה שאני יודעת: הקמתי דף פייסבוק תחת הכותרת Shahira Amin is a shame to journalism, והתחלתי לפעול להפצתו בפייסבוק, במגרש הביתי שלי.

כל זה קרה למחרת החזרה של גלעד הביתה.

בינתיים, עוד יום חלף ואני שומעת בתקשורת שמדינת ישראל החליטה שלא לפעול או להגיב על אותו "ראיון". ברור, יש לשמור על מערכת יחסים תקינה עם מי שסייעו בשחרורו של גלעד.

אלא שאני, כך החלטתי, לא צריכה לשמור על מערכת יחסים תקינה עם השלטון במצרים - ולכן המשכתי לפעול להפצת הדף. כתבתי על זה בדפים של אחרים, בפרופיל שלי, בדפים שאני מנהלת - ואז נחשפתי לקולות שמנגד; קולות של ישראלים שלא מבינים על מה המהומה, שהרי כל עיתונאי שמכבד את עצמו היה קופץ על הזדמנות שכזו ומחבק אותה חזק.

קראו לי תמימה, מתחסדת, נאיבית. אולי אני כל אלה - ועדיין, האם מה שעשתה אמין היה בגדר עיתונות ראויה? האם באמת ייתכן מצב הפוך, שדווקא ברגעים בהם שבוי מצרי או פלסטיני יוצא לחופשי לאחר 5 שנות שבי, עיתונאי ישראלי מושיב אותו לענות על שאלות מגוחכות שכל מטרתן תעמולה זולה, גם כשהוא רואה שמולו יושב אדם מפוחד, כחוש ונרגש?

אם התשובה שלכם היא "כן, בוודאי" - בדומה לכמה תשובות שקיבלתי בפייסבוק - אז משהו מאוד מקולקל במקצוע העיתונות.

הטור הזה נולד כדי לבדוק מה אתם חושבים. אני מקווה שיגיבו פה עיתונאים ויאמרו שהם היו מוותרים על ראיון כזה. אוי כמה שאני מקווה.

■ הכותבת היא יועצת לשיווק במדיה חברתית, בעלת הסוכנות למדיה חברתית "המאוורר".