איך סיקרה התקשורת העולמית את שחרור גלעד שליט?

את המשוואה כבר מכיר העולם כולו, או לפחות צרכני התקשורת שבו: חייל ישראלי כחוש אחד תמורת 1,027 אסירים פלסטינים, חלקם רוצחים/ות עם דם על הידיים. קצת פחות ממחציתם שוחררו, ויתרם ישוחררו מאוחר יותר.

אמצעי התקשורת בארה"ב (ובמקומות אחרים) דיווחו בהרחבה על סערת הרגשות בישראל, על נדנדת האמוציות שמוסיפה לטלטל את אזרחי המדינה- חדווה על שוב חייל צעיר לחיק משפחתו, חריקת שיניים לנוכח המחיר.

היו כתבות רחבות יריעה על "משפחת" ישראל ועל מסורת פדיון שבויים. היו ניתוחים מלומדים על החישובים הפוליטיים שמאחורי החלטת ישראל לתת אור ירוק לעסקה, והיתה חשיפת הפן האנושי של המאבק שניהלה משפחת שליט. לא רק גלעד שליט נהפך לסלבריטי בעל-כורחו. גם אביו ואמו, ואפילו שכני המשפחה במצפה הילה הגיעו לכותרות.

התקשורת האמריקנית והבריטית דיווחה גם על שמחת הניצחון בקרב הפלסטינים, על פרצי החדווה שלהם על מה שהם רואים כהישג היסטורי. "וושינגטון פוסט", למשל, הוביל את הסיפור ביום רביעי שעבר עם תמונה ענקית של פלסטינית זקנה שמחבקת יקיר שחזר, לרוחב 4 טורים ברישא של העמוד הראשון. גלעד שליט, מצדיע, קיבל תצלום של שני טורים, מתחת לתמונה.

אבל האסירים הפלסטינים, אלה ששוחררו ואלה שישוחררו, נותרו אלמונים לקוראים, לגולשים ולצופים באמריקה. במדיה בארה"ב שליט היה, ועודו, כוכב עליון; ו-1,027 הפלסטינים ששוחררו בגינו היו, ועודם, סטטיסטים.

יש שרואים בכך עדות למערכת ערכים גזענית ששולטת בתקשורת המערבית. כך, למשל, כתבה לארה פוסון ב"גארדיאן" הבריטי ב-20 באוקטובר: "אנחנו יודעים (שגלעד שליט) חבש כובע מצחיה שחור וחולצה אפורה כאשר הוא נמסר לשלטונות המצריים. אנו יודעים שלמרת היותו צנום, קבעו רפואים שבריאותו טובה. אנו גם יודעים כיצד נשמע קולו של הגבר הצעיר ומה אמר לעיתונאים קודם שהוחזר סוף-סוף הביתה. מה אנו יודעים על 1,027 הפלסטינים שתמורתם הוא שוחרר? האם אתם יכולים למנות שם אחד"?

בנשימה אחת עם עסקת החלופין, היא כותבת על הקולוניאליזם האירופי באפריקה ועל סחר העבדים ביבשת השחורה ומסכמת: "אין ספק כי לעורכי העיתונים הבריטיים בפורמט גדול (למשל 'טיימס') היו סיבות טובות להדפיס את תצלום שליט בעמודיהם הראשונים... אך הם גם מזכירים לנו שיצרנו עולם שבו אלפי פלסטינים שווים לחיל ישראלי אחד... הם מזכירים לנו שהעולם שבו אנו חיים עוצב על-ידי סחר עבדים שהסתיים לפני זמן לא רב, ושלסחר זה היה צידוק מפני שהאירופים אמרו בזמנם שהאפריקאים שווים לחיות".

למעשה, ההתמקדות של העיתונים האמריקניים וקרוב לוודאי של רוב התקשורת המערבית בשליט, ולא באסירים הפלסטינים, נובעת לא מהזיות מטורפות לגבי עליונות ישראלים על פלסטינים - אלא מהעובדה הפשוטה שבמציאות הישראלית נוח יותר לכתב זר לכתוב על גלעד שליט מאשר על פואד אל ראזם מראס אל עמוד, במזרח ירושלים. טוב ונעים יותר לדווח ממצפה הילה ולא מג'בליה. את השירותים שמקבל עיתונאי מערבי מלשכת העיתונות הממשלתית הוא לא יחלום לקבל מרשויות חמאס בעזה.

עיתונים בארה"ב, או במדינות מערביות, יכלו, ועדיין יכולים, להטמיע כתבים ביחידות של הצבא האמריקני או הבריטי באפגניסטן, אבל הם לא יחזיקו כתב בקאנדהאר. רוב העיתונים הגדולים בארה"ב מחזיקים כתב קבוע, בהסדרי שכר שונים, בירושלים או תל-אביב, אך אף אחד מהם אינו מחזיק כתב בגדה או ברצועה, למעט "ניו-יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט", שמחזיקים פרי-לנסרים בשטחים, אך אלה כפופים לכתבים בישראל, לא למערכת בארה"ב. כשמתרחשת התפתחות חשובה - הכתבים בישראל מגיחים לעזה, או לרמאללה, לשהות קצרה.

וזה חבל. נוכחות חסר של המדיה בארה"ב באזורים קשי-סיקור פוגעת באיכות התמונה הגלובלית שמקבלים מיליוני צרכני תקשורת. בכל מקרה כבר לוקה התמונה הזו בחסר בגלל קשיים תקציביים שמאלצים עתונים לצמצם את נוכחותם מחוץ לארה"ב. "ניו-יורק טיימס", יחד עם "וושינגטון פוסט", וול סטריט ג'רנל" ו"לוס-אנג'לס טיימס", עדיין פעילים בזירת הסיקור הבינלאומי יותר מאמצעי תקשורת אחרים בארה"ב, אבל גם הם לא תמיד מצליחים.

הנה, רק בשבוע שעבר, הבליט "ניו-יורק טיימס", במהדורתו המקוונת, ידיעה בלעדית, טענה של דובר חמאס, אבו עוביידה, שאמר כי ארגונו טיפל בשליט "על-פי מסורת האיסלאם", בעוד שישראל "הכפיפה במכוון את האסירים שלנו לעינוים, כפיה ונקמה".

ארגון "קאמרה", שמתמחה בחשיפת הטיות נגד ישראל בדיווחי עיתונים אמריקניים, מחה, בצדק, על כך שה"טיימס" לא טרח לציין באותה ידיעה כי הצלב האדום מצא כי תנאי מעצרו של שליט מפרים את החוק בינלאומי. אפילו "בצלם" הגדיר את מעצר שליט כ"פשע מלחמה".