צו מניעה לסטודנטים לרפואה

אם בית הדין הארצי לעבודה ימשיך ללכת בנתיב הקיצוני של פסיקותיו בעניין הרופאים המתמחים ויחייב אותם להמשיך בעבודתם, על אף שהגישו מכתבי התפטרות, השלב הבא עלול להיות צו מניעה לסטודנטים לרפואה, הקובע כי עליהם להמשיך בלימודיהם עד גמר, ואף להצטיין בהם, כדי שיוכלו להצטרף למערכת הבריאות הציבורית.

זה נשמע הזוי, אבל גם למנוע ממאות אנשים לעזוב את מקום עבודתם לצמיתות, למרות שהביעו רצון מפורש לעשות זאת, הוא צעד הזוי לא פחות. עתירתם לבג"ץ של המתמחים כנגד פסק דינו של בית הדין, אף שאין לה סיכוי רב, היא איפוא מהמוצדקות שבעתירות.

לפני כחודש וחצי פסל בית הדין את התפטרותם הקולקטיבית של מאות הרופאים המתמחים, בנימוק שמדובר בסכסוך עבודה בתחפושת ולא בהתפטרות ממשית. הרופאים הקלו על השופטים את הדרך למסקנה הזו: הם הודו כי מטרתם היא שיפור בתנאי עבודתם ושכרם, ושיגרו במקביל נוסח לאקוני ומשוכפל של הודעת התפטרות. הם דיברו בכנות.

את פסק הדין ההוא של בית הדין אפשר היה לקרוא גם כמדריך למתפטר המתוחכם - איך להימנע מסימנים מחשידים ולהפוך את ההתפטרות לכשרה.

אבל גם לאחר שהרופאים שיגרו הודעות התפטרות אינדיבידואליות, בית הדין החליט שלא לוותר להם, ולחייבם להמשיך בעבודתם בפסק דינו מלפני כשבועיים.

עד היכן ניתן להמשיך ולפגוע באוטונומיה של הרצון החופשי ובזכותו של אדם לעזוב את עבודתו? קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מבקש להחליף קריירה. בעבודה הנוכחית שלו - הוא מודיע - הוא נדרש לתת יותר מדי שעות, להרוויח פחות מדי כסף ולזכות במעט מדי הכרה והערכה. מותר לו לעזוב, גם אם מאות מעמיתיו לעבודה מגיעים לאותה מסקנה במקביל, ואפילו אם הארגון היציג שלהם חתם על הסכם קיבוצי שבועות ספורים לאחר מכן.

בית הדין פועל לפי הדפוסים המוכרים שלו, אלא שהפעם הם אינם מסייעים לפתרון הבעיה, אלא מכשילים אותו עצמו: בית הדין ממהר לשוב ולחבוש על ראשו שני כובעים - גם את כובע הפוסק והמכריע - וגם את כובע הבורר והמגשר.

בעוד שבכובע הראשון נדרש בית הדין לפסוק לפי עקרונות משפטיים מוכרים ובהתאם לזכויות המוכרות בדין - הרי שכמגשר הוא נדרש לשאת על כתפיו את גודל האחריות למצב המידרדר במחלקות האשפוז בבתי-החולים ורואה את עצמו אחראי למציאת פתרון.

מכאן, קצרה הדרך לשקילת שיקולים זרים בכל הנוגע לשאלה אם התפטרותם של הרופאים היא חוקית.

"הסממן ההופך את ההתפטרות לבלתי לגיטימית במישור הקיבוצי הוא המסה וההיבט התוצאתי הקיבוצי שלה", כתבה נשיאת בית הדין הארצי, נילי ארד, שטרחה ושמעה את מנהלי בתי-החולים, שסיפרו על "היום השחור" שפקד את מחלקות האשפוז נוכח מימוש מכתבי ההתפטרות; על מנהלי המחלקות הנאלצים לשוב ולעשות משמרות; ועל החולים הנותרים ללא מענה. אלא שאין כל קשר בין חומרת מצבם של בתי-החולים לשאלה אם מדובר בהתפטרות חוקית.

התפטרות היא מהות השימוש בכוחו של עובד בשוק העבודה. ניתן לראות אותה כקיצוני ביותר מבין הצעדים האפשריים בסכסוך עבודה, שמטרתה לשפר את תנאי השכר. אך מה שמפריד אותה מאסיפות מחאה, עיצומים ושביתות הוא הנכונות לשלם את המחיר הטבוע באיום - המחיר של עזיבת מקום העבודה.

משרד האוצר ובית הדין לעבודה חרדים מההשלכות הנורמטיביות של קבלת ההתפטרות כחוקית - מה יהיה מעתה על כל ההסכמים הקיבוציים במשק? האם כל סיכום נידון להפרה ולעקיפה בדמות התפטרות קולקטיבית?

אלא שיש סיבה שהסגל הבכיר באוניברסיטאות, עובדי הנמלים והרופאים המומחים אינם ממהרים להתפטר כדי לשפר את תנאיהם: אין בהם את המידה הדרושה של גמירות הדעת הכרוכה בנכונות לסכן את משרתם.

משרד האוצר, הפרקליטות ובית הדין לעבודה יכולים להמשיך ולשחק את משחק החתול והעכבר הזה עד קץ הימים; בסופו של דבר תימצא הדרך לרופאים להתפטר התפטרות כשרה, אפילו להנחת דעתו של בית הדין לעבודה.

ואז תיאלץ המדינה להתמודד עם יחסי הביקוש וההיצע האמיתיים בשוק הרופאים, ולשלם לרופאים המתמחים ולסטודנטים לרפואה את המחיר הריאלי עבור עבודתם לפי שווי השוק - נגזרת של מידת הנחיצות שלהם, כפי שהתברר כתוצאה מנטישתם ההמונית - כדי למנוע מהם להסיט את מסלול הקריירה שלהם.