ליצנים, אבל לא מצחיקים כמו קדאפי

הביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" מחוויר לנוכח המציאות בעולם הערבי הגועש סביבנו. במציאות הזו, העולה על כל דמיון - שבה השליט הפרעוני האחרון מסיים את דרכו בכלוב, והליצן הקיסרי האחרון נשחט בצאתו מצינור ביוב - שולטים, כך נדמה, חוקים אחרים, השייכים לעידן קדמוני.

אבל את העין המערבית העדינה, שכבר ראתה לא מזמן את סדאם חוסיין נשלף מתוך בור (מה זה אם לא בירא עמיקתא, פשוטו כמשמעו), המראות האלה עדיין מהממים. הם מהממים את הצופה הפשוט, אבל ככל הנראה לא את מנהיגיו, שלהם זה לא מזיז.

שעות ספורות אחרי הלינץ' שנעשה בקדאפי ממהרים נשיא ארה"ב וראש ממשלת בריטניה, כל אחד במעונו הרשמי - זה בבית הלבן וזה בפתחו של דאונינג 10 - לברך על נפילתו של הרודן. אף מילה על הברבריות, אף מילה על הברוטליות, אף אזכור של הזוועה.

אפשר היה לחשוב, שקדאפי הפסיד בבחירות והעביר את השלטון באופן מסודר ליורשו, ואויביו במערב פשוט שמחים למפלתו. לא ברור אם ההתעלמות נעשתה מתוך אטימות, או שמא המהירות שבה השניים מיהרו לטפוח לעצמם על השכם על מעורבותם בהפיכה, השכיחה מהם גינונים בסיסיים של בני תרבות.

המכונה והחנווני

אם הצופה האנונימי הזדעזע, האם לא מצופה מאלה שהכירו אישית את הקורבן, התחבקו והתנשקו איתו (ואם לא הם אישית, כי אז קודמיהם בתפקיד) להזדעזע פי כמה-וכמה? ברק אובמה - שעד לפני שנכנס למשרד הסגלגל הצטייר כגרסה חדשה של מרטין לותר קינג, או מעין ג'ון קנדי שחור - מתגלה במשך כהונתו כמכונה של מילים יפות מנותקות מהמציאות; ועל דייויד קמרון אין טעם להשחית מילים, הוא נשמע ונראה כ"מוח נמוך", כחנווני בריטי בינוני.

מה שמחריד הוא, שהשניים האלה - שתבונתם אמורה לעמוד להם, ולנו, בעת המשברים שיגיעו במהרה - מנהלים את העולם בלי שיהיה להם מושג עליו. הם עדיין לא הפנימו, למשל, את מה שכל תלמיד בית-ספר במזרח-התיכון הבין בשנה האחרונה, שאין לברך על שום מהפך שמתחולל ברחבי העולם הערבי, משום שפועל כאן חוק טבע שלפיו כל שינוי הוא לא לטובה, אלא להיפך.

בייחוד מהזווית הישראלית, מחור המנעול הצר שלנו; כלומר, כשמדובר - סליחה על האגוצנטריות - בהשפעה של אותו שינוי עלינו, בווילה המתפנקת שלנו בג'ונגל, בארצנו הנהנתנית הקניונית.

הרציני מכולם

במבט לאחור נראה שבסופו של דבר מועמר קדאפי היה הרבה יותר רציני מאובמה ומקמרון יחד, ואין טעם למנות ממי עוד - רובנו מכירים את שמות הגאונים הקובעים בימינו את גורל העולם. הם אמנם ליצנים, אבל לא מצחיקים כמו קדאפי, ופחות יצירתיים ממנו. ההתבטאות האחרונה שלו בנושא הסכסוך שלנו תאמה במידה רבה את השקפתי הפרטית.

במקום לחזור על נוסחאות כלואות בקופסאות, שלא עובדות ב מציאות, כמו הנוסחה השחוקה "שתי מדינות לשני עמים", שכבר תקועה בקופסתה במשך דור שלם ויותר, ומעלה עובש, הפריח קדאפי לחלל האוויר את חזונו על "ישראטין" - איחוד של ישראל ופלסטין, מדינה שבה יחיו יהודים וערבים יחד, כי חלוקה כבר לא באה כבר בחשבון, וצריך לחשוב איך לשתף ולא איך לחלק.

לאוזניי, קדאפי נשמע שפוי לחלוטין כשדיבר על ישראטין, וגם יותר תרבותי מאובמה ומקמרון במופעים המבישים שלהם לאחר מותו. ייתכן, אני חושב עכשיו, שבעולם המטורף שבו אנו חיים, לא כל שכן באזור המוטרף שלנו, דרושים לא פתרונות "שפויים", אלא פתרונות הנתפסים כ"מטורפים".

כשצץ פתרון מטורף לאזור מטורף, יש סיכוי ששני הטירופים ינטרלו זה את זה, או יהפכו בדרך מתמטית את הטירוף לשפוי. בקיצור, קדאפי התאים לאזורנו הרבה יותר מהטיפוסים המושכים בחוטים מוושינגטון ומלונדון.

הכותב הוא סופר