משקיעים, בפרט הזרים שבהם, מאוד אוהבים מניות הנוהגות לחלק דיבידנד. בהתאם, הם גם מוכנים לשלם עליהן פרמיה. התופעה הזו הולכת ומתעצמת בתקופות של אי-ודאות וירידות שערים - בדיוק כפי שקורה היום. נשאלת אם כך השאלה מדוע?
מנקודת ראותו של משקיע ריאלי, הדברים ברורים: לדיבידנד הפוטנציאלי תפקיד מובנה בעסקה עצמה, שכן הוא מהווה מרכיב אינטגרלי במימון שלה.
אבל איזו תועלת ייחודית מוצא בדיבידנד המשקיע הפיננסי? עבורו, חלוקת דיבידנד היא לא יותר מהעברת כסף מן הכיס האחד אל הכיס האחר; מחד, נזקפת תשואת הדיבידנד, אך בו ברגע קטן שוויה של ההשקעה - בדיוק באותו השיעור (משחק סכום אפס). יתרה מכך, ניתן לטעון כי חלוקת הדיבידנד אינה משרתת את מטרותיו של המשקיע הפיננסי, ויש מי שאפילו יאמר שהיא מנוגדת להן.
קחו לדוגמה את חברת ברקשייר האת'אוויי של וורן באפט; היא מעולם לא חילקה ולו סנט אחד מרווחיה, היא משתמשת בהם לביצוע השקעות. האין זה בדיוק מה שהיינו מצפים ממנה? שהכסף שהשקענו בה יצמח ויושבח, לא שישוב אלינו חזרה במעין דלת מסתובבת.
תשואת
קריצה משקרת
אז מה יש בו בכל זאת בדיבידנד, שכל כך קורץ למשקיעים הפיננסיים? שני דברים לדעתי: הראשון, סוג של איתות לאיתנות פיננסית; השני, פוטנציאל ל"הצפת ערך". לגבי המניע הראשון, מדובר בבלבול. לגבי השני, זו אמירה גורפת. נפרט מעט את כוונתנו.
איתנות פיננסית: איזו סיבה יש למדוד איתנות פיננסית באופן עקיף, דווקא על-פי היקף הדיבידנד המחולק? קיימים לשם כך פרמטרים ישירים, מהימנים ומובהקים הרבה יותר - רמת המינוף, תזרים המזומנים מפעילות שוטפת, קשיחות הביקוש וכדומה.
הצפת ערך: זה נכון לגבי מקרים מאוד מסוימים, וגם אז, על פי רוב חלוקת הדיבידנד כבר מגולמת במחיר המניה, כך שאין שום ערך שצף. הכוונה היא לעסקים שבהם הדיבידנד הוא כורח הנסיבות, חברות שבהן ההון השולי אינו מצליח לייצר את התשואה הנדרשת - אנו קוראים להן בדרך כלל "פרות חולבות". במקרים אלה השימוש היעיל ביותר במזומן שמצטבר, הוא חלוקתו כדיבידנד, אבל העניין הוא שאם חלוקת הדיבידנד היא בגדר "מדיניות", אזי הדבר מגולם בשווי השוק. בכדי שיהיה ראוי לשלם פרמיה הדיבידנד אמור להיות "מפתיע" - כזה ששוק ההון לא צפה, ובהתאם גם לא תמחר. זהו מיעוט המקרים, בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
התפיסה שלפיה מניות המחלקות דיבידנד, מניבות תשואה עודפת בתקופות של א-ודאות וירידות שערים, היא לא יותר מאשליה. הביטו על ביצועיו היחסיים של מדד תל דיב מאז תחילת השנה: בעוד מדד ת"א 100 איבד מתחילת השנה 16%, הרי מדד תל דיב - המורכב מאותן מניות "איתנות" - איבד 25%. זה לא היה שונה גם במשבר של 2008 - גם אז רשמו מניות הדיבידנד תשואת חסר.
הנה דוגמה מוחשית: תשואת הדיבידנד של דלק רכב היא מהגבוהות בשוק ההון, אבל כאשר העסקים בחברה החלו לחרוק, לא היה בה כדי לסייע במאומה למניה (מנגד, בעסקת רכישת השליטה היה לה תפקיד חשוב במימון). חברות הסלולר ושטראוס, למשל, הן מקצת מהדוגמאות האחרות.
בשורה התחתונה: הדיבידנד עצמו אינו דבר שלילי, אך הוא אמור להיות משתנה החלטה שולי בבחירת השקעה פיננסית. כשקורה ההיפך, כאשר הדיבידנד הופך למשתנה החלטה מרכזי, יש לזה מחיר - ובמזומן.
* הכותב הינו מנהל מחלקת מחקר מניות בלאומי שוקי הון, עובד בנק לאומי. הסקירה בוצעה על בסיס מידע ונתונים ציבוריים, המפורסמים לכלל המשקיעים, ועליהם בלבד
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.