תשומת הלב הציבורית מתמקדת אמנם בעמלות העו"ש, אבל הן דווקא פחתו מאוד בשנים האחרונות. בור השומן של הבנקים נמצא היום במקום אחר - בעמלות על פעילות בניירות ערך. בתחום הזה, הכנסות הבנקים קפצו לאורך השנים: בשנת 2003 הייתה ההכנסה השנתית מעמלות על ניהול ניירות ערך 1.4 מיליארד שקל, 15% מסך העמלות באותה שנה. הסכום הזה היה קטן במקצת מההכנסות באותה שנה מדמי ניהול חשבון, אותן עמלות שורה המפורסמות. כעבור ארבע שנים, בשנת 2007, הוכפלו ההכנסות מניירות ערך והגיעו ל-2.8 מיליארד שקל, 21% מסך העמלות. עמלות ניהול חשבון, לעומת זאת, נותרו באותו היקף.
חלפו עוד שלוש שנים, והגענו ל-2010. אז ההכנסות מניירות ערך היו כבר 23% מסך העמלות, והגבייה השנתית הסתכמה ב-3.3 מיליארד שקל. במחצית הראשונה של 2011, בגלל הירידות בשווקים, נרשמה ירידה של 8% בהכנסות, שעמדו על כ-1.5 מיליארד שקל. לפי הערכות, בכל 2011 יהיו ההכנסות 3 מיליארד שקל.
הסיבה לקפיצה התייקרות העמלות ב-50%
מדוע הייתה עלייה חדה כל כך בהכנסות הבנקים מעמלות ניירות ערך? קודם כול, בגלל התגברות הפעילות בשוק ההון, ששגשג לאורך רוב התקופה. אבל יש סיבה מהותית יותר, והיא התייקרות העמלות. הבנקים ייקרו בהדרגה את העמלות, תוך התמקדות בעמלת דמי ניהול חשבון ניירות ערך. בהמשך נבין מדוע.
עמלת דמי ניהול חשבון ני"ע היא עמלה שנגבית כשיעור מהנכסים שמחזיקים הלקוחות בתיק ניירות ערך. ההכנסות מעמלה זו עמדו בשנת 2010 על 870 מיליון שקל, והיא נגבית מדי רבעון. מאז 2006 התייקרו דמי ניהול ניירות ערך וקפצו כמעט ב-50%, משיעור של 0.4%-0.5% לשיעור של 0.6%-0.8%.
ההתייקרות החלה באוקטובר 2006. אז העלו, בבת אחת, שלושת הבנקים הגדולים את שיעורי העמלות. לאומי היה הראשון, יומיים אחר כך הצטרף דיסקונט, וכעבור שלושה שבועות הגיע תורו של בנק הפועלים. שלושת הבנקים הגדולים גבו עד אז 0.5%. לאחר ההתייקרות גבה דיסקונט 0.54%, הפועלים 0.55% ולאומי 0.6%. זה היה רק השלב הראשון. בקיץ 2008 העלה הפועלים שוב את העמלה, לשיעור של 0.6%. בבנק טענו אז, ובצדק, כי "רק יישרו קו עם בנק לאומי". דיסקונט, מבחינתו, ייקר בהדרגה את העמלה עד לשיעור של 0.8%.
אלוף ההתייקרויות היה הבינלאומי, שהחמיץ את הסבב של 2006 כי בדיוק אז הודיע על הקפאת עמלות לשנה. מהר מאוד פיצה את עצמו הבנק בשורה של העלאות מחיר. בדצמבר 2007 עלו דמי ניהול חשבון ניירות ערך מ-0.5% ל-0.58% בשנה. מאז העלה הבינלאומי עוד שלוש פעמים את העמלה. בהעלאה האחרונה, ביולי 2011, כבר הגיעו דמי הניהול לשיעור של 0.78%.
הבנק היקר ביותר דיסקונט, שגובה 0.8%
איזה בנק הוא היקר ביותר? מבדיקת התעריפונים הרשמיים של הבנקים, עולה כי העמלה היקרה ביותר על ניהול חשבון ניירות ערך נגבית בבנק דיסקונט - לקוחותיו משלמים 0.8% מהתיק מדי שנה. אחריו, בהפרש קטן, נמצאים הבינלאומי, שגובה עמלה בשיעור של 0.78%, ומזרחי טפחות , שגובה 0.7%. הזולים ביותר הם שני הבנקים הגדולים: לאומי והפועלים , שגובים 0.6% כל אחד. שניהם לא העלו את העמלה זה כמה שנים.
כדי למקסם את גביית העמלה, נוקטים הבנקים את השיטה הידועה לשמצה של עמלות מינימום. ישנם שני פרמטרים לגבייה - עמלת מינימום לכל נייר ערך המוחזק בתיק ועמלת מינימום על כל התיק. עמלת המינימום לתיק היקרה ביותר היא בבינלאומי - 160 שקל בשנה, ואחריו דיסקונט ומזרחי טפחות (128 שקל) והפועלים (124 שקל). לאומי הוא הבנק הכי זול - הוא גובה 108 שקל בשנה. טווח עמלות המינימום לנייר ערך נע בין 5.5 שקל בבנק לאומי ל-11.4 שקל בבנק הפועלים.
מאחר שבתיקי ניירות ערך גדולים העמלה עשויה להגיע עד מאות אלפי שקלים, קבעו הבנקים עמלות מקסימום, הנעות בטווח של 40-46 אלף שקל בשנה, למעט דיסקונט, שקבע רף גבוה יותר - 100 אלף שקל.
האמת על התעריפון "בפועל גובים שליש מהמחיר"
הבעייתיות שבדמי ניהול ניירות ערך ידועה ונדונה פעמים רבות. להגנתם, טענו הבנקים כי מדובר בשירות שעלותו יקרה מאוד, מאחר שהוא דורש בנייה ואחזקה של מערכות מחשב, עמידה בכללי רגולציה, ניכוי מס במקור ודיווח תקופתי ללקוח. הבנקים אינם טורחים לציין, כמובן, שדמי ניהול ניירות ערך נתונים למשא ומתן והלקוח יכול לקבל הנחות של עשרות אחוזים על מחיר התעריפון. כתוצאה מכך, שיעור העמלה בפועל נמוך מהשיעור הרשמי. גם כך ההכנסות השנתיות מהעמלה מסתכמות ביותר מ-3 מיליארד שקל.
ביולי האחרון ראיינו את מנכ"ל מזרחי טפחות, אלי יונס. יונס ידוע בכך שהוא אינו מתחמק מנושאים קשים ומביע את דעתו ללא כחל ושרק. שאלנו את יונס מדוע דמי ניהול ניירות ערך גבוהים כל כך, והוא ענה: "יש הנחיות רגולטוריות המחייבות סדרה ארוכה של פעולות, כולל מכתבים ללקוח בכל יומיים. שמירה אלקטרונית הרבה יותר תובענית מאשר שמירת ניירות. זו אפילו לא עמלה בפיקוח, אבל היא עמלה בתחרות, ובממוצע גובים שליש מהעמלה הנקובה".
מדוע העמלה נקובה באחוזים, ולא בשקלים, כך שככל שהאחזקה שלך בנייר ערך מסוים גבוהה יותר, הבנק מרוויח יותר, הוספנו לשאול, ויונס עלה להתקפה: "זו היתממות, כי כשיש לך תיק ניירות ערך גדול, אתה מנהל משא ומתן על גובה דמי הניהול. שנית, הרבה מאוד תלוי בגיוון. אם תיק ניירות הערך שלך כולל 20-30 ניירות, הוא מייצר לבנק בלבול מוח ברמה שלא תיאמן. הדרך היחידה להגיע לאיזון נכון היא התאמת העמלה לאופיו של התיק, וזה בדיוק תוצר התחרות בין הבנקים".
שימו לב טוב טוב למה שאומר מנכ"ל בנק מזרחי טפחות: ראשית, הלקוח הסביר מנהל משא ומתן על דמי הניהול, ושנית, בממוצע גובים שליש מהעמלה הנקובה. נתוני איגוד הבנקים מאשרים זאת - ב-2010 הגיעו דמי הניהול ללקוח לעלות ממוצעת של 0.26%.
העיוותים: עמלת המינימום פוגעת בלקוחות הקטנים
במבנה הנוכחי של דמי ניהול ניירות ערך יש שלושה עיוותים הפוגעים בלקוחות. במיוחד נפגעים הלקוחות הקטנים, המחזיקים תיק ניירות ערך בסכום של פחות מ-10,000 שקל.
■ עיוות מספר 1: דמי הניהול נגבים כשיעור מהנכסים
מדובר בעמלה יחסית ולא בסכום שקלי קבוע, כך שרווחי הבנקים עולים פלאים ככל שתיק הלקוח גדול יותר. גם אם נקבל את טענת הבנקים שניהול תיק ני"ע ללקוח יוצר להם עלויות אסטרונומיות, עלינו לשאול שאלה פשוטה: האם העלות לבנק שונה כשהלקוח מחזיק במניית טבע ב-20 אלף שקל או ב-200 אלף שקל? ברור שאין הבדל - זו אותה שורה במחשב, אותו דיווח ללקוח, רק המספרים גבוהים יותר. אבל כשהעמלה נגבית כשיעור מהנכסים, היא משתלמת לבנק הרבה יותר. נניח שלפנינו לקוח של בנק הפועלים המשלם עמלה של 0.6%. במקרה הראשון ישלם הלקוח 120 שקל ובמקרה השני 1,200 שקל. מדוע? האם העלויות לבנק גבוהות פי 10? לא. זה המבנה המעוות של העמלה, ואין זה פלא שבשנים האחרונות הבנקים ייקרו דווקא עמלה זו בעשרות אחוזים.
■ עיוות מספר 2: עמלת המינימום
עמלת המינימום נועדה להבטיח לבנק הכנסה מינימלית גם בתיקים קטנים מאוד. ומי מחזיק תיקים קטנים? בדרך כלל משקי הבית הלא מתוחכמים. מי שמחזיק תיק של פחות מ-16 אלף שקל, ובבנקים מסוימים 20 אלף שקל, ישלם את עמלת המינימום ולא את התעריף האחוזי, כלומר העמלה תהיה הרבה יותר גבוהה באופן יחסי.
ניקח לדוגמה לקוח שמחזיק תיק של 10,000 שקל ובו קרן נאמנות אחת. בבנק לאומי, שבו עמלת המינימום היא הזולה ביותר, הלקוח אמור לשלם עמלה שנתית של 0.6%, כלומר 60 שקל. אך כאן נכנסת לפעולה עמלת המינימום, שבבנק לאומי עומדת על 108 שקל ושיעור העמלה קופץ לפתע ל-1.08%. בבנק שגובה את עמלת המינימום הגבוהה ביותר - הבינלאומי - יכול הלקוח הקטן למצוא את עצמו משלם עמלה של 1.6% על ניהול תיק של 10,000 שקל.
■ עיוות מספר 3: התעריפון גבוה באופן אבסורדי
אנחנו כבר יודעים שמדובר בעמלה שהלקוחות המתוחכמים יודעים להתמקח עליה ואף מקבלים הנחות, אבל שימו לב מה יונס אומר לנו - בממוצע גובים הבנקים שליש מהעמלה הנקובה. לפי נתוני בנק ישראל, בעמלות עו"ש הפער בין התעריפון לגבייה בפועל הוא 12%-37%. הפער בדמי ניהול פיקדון ניירות ערך הוא 66%, ובכך כבר יש טעם לפגם. אין מנוס מהתחושה הלא נעימה שהבנקים עושים ללקוחות את תרגיל "מצליח" המפורסם. התעריפון בשמים, ומי שפראייר - משלם, מי שמתמקח - מקבל הנחה.
עוד עניין שחשוב לשים אליו לב - רוב הלקוחות אינם מודעים לכך, אבל כשהבנק נותן ללקוח הנחה היא תהיה תמיד מוגבלת בזמן. בחלוף המועד, הבנק לא תמיד (ובדרך כלל לא) טורח להזכיר ללקוח שהעמלה חוזרת למחיר המקורי. עד שהלקוח שם לב, עובר זמן שבו הוא משלם את המחיר המרבי.
אז מה עושים?
הנה ארבעה דברים בסיסים שכל לקוח חייב לעשות:
■ להבין כמה משלמים: הדבר הבסיסי שלקוח צריך לעשות הוא לברר מה גובה העמלה שהוא משלם. רוב הלקוחות אינם מודעים כלל למחיר.
■ להתמקח: כבר הבנו את הרעיון, התעריפון גבוה, העמלה אחוזית, מסחטת הכסף פועלת, ומי שלא מודע לה - משלם. לכן, השלב הבא אחרי בירור מחיר העמלה הוא לדרוש הנחה.
לבדוק בנקים אחרים - הבינלאומי, למשל, מאפשר לפתוח חשבון השקעות בלבד, בלי להעביר משכורת. מעבר לכך, ללקוח חדש מציעים תנאים טובים בהרבה, כי הבנק רוצה לפתות אותו.
■ לבדוק חלופות: דמי ניהול ניירות ערך הם עמלה שנגבית רק בבנקים. חברי בורסה שאינם בנקים, אינם גובים אותה. יש עשרה חברי בורסה ישראליים כאלו - IBI, פסגות, הראל, כלל פיננסים, פסגות, אקסלנס, מיטב, אנליסט, דש ומגדל שוקי הון. לקוח שיעשה סבב בבתי השקעות ויקבל הצעת מחיר חלופית לניהול תיק ניירות הערך שלו, יופתע מאוד מהמחירים. מובטח לו שאם יחזור לסניף הבנק שלו אחרי סיבוב כזה, יכולת המיקוח שלו תהיה הרבה יותר טובה.
ומה עם הרגולטור? גם בנק ישראל יכול לתרום את חלקו. והנה כמה פעולות שהמפקח על הבנקים, דודו זקן, יכול לנקוט:
■ הגברת השקיפות: לדרוש מהבנקים לדווח מיוזמתם ללקוח כאשר פג מועד ההטבה שקיבל. כך יידע הלקוח שתקופת ההנחה נגמרה ועליו לדרוש אותה שוב.
גביית עמלה אחוזית מדורגת: בנק ישראל לא רוצה לאסור גביית עמלה אחוזית כי קביעת עמלה שקלית בגובה ריאלי המשקף את העלות תביא מטבעה לסבסוד צולב של הלקוחות הקטנים את הלקוחות הגדולים. עם זאת, אם העמלה לא תהיה ריאלית, הבנקים יפסידו. הפתרון: בנק ישראל ייתן לבנקים "עצה רגולטורית" וימליץ להם לעבור לגבייה אחוזית מדורגת. לדוגמה, 0.6% על נייר ערך עד סכום של 40 אלף שקל, ושיעור נמוך מכך על החזקה גדולה יותר של הלקוח.
תגובת איגוד הבנקים: "העלות משקפת את השירות"
מאיגוד הבנקים נמסר: "ניהול חשבון ני"ע כולל סדרה ארוכה של שירותים שמבצע הבנק עבור הלקוחות, הכרוכים בעלויות גבוהות של מערכי מחשב, מערכות בקרה, כ"א ועוד, והם שבאים לידי ביטוי בדמי הניהול. כפי שעלה בדיוני הכנסת באחרונה, הגיעו דמי הניהול ללקוח לעלות ממוצעת של 0.26% ב-2010 - תעריף המעיד על רמת תחרותיות גבוהה בין הבנקים לבין עצמם, וגם בינם למוסדות פיננסיים אחרים המספקים שירותים דומים.
"במערך בתי ההשקעות והמוסדות הפיננסיים האחרים נהוג לגבות סדרה ארוכה של עמלות לעומת 'עמלה' בנקאית אחת, המאפשרת שקיפות וכושר השוואה משופרים. זו גם הסיבה לרמת התחרות הגבוהה ושכיחות ההנחות ללקוחות הבנקים. מכאן גם ההבדל בין מחירי התעריפונים למחירי הגבייה בפועל. גביית דמי ניהול כשיעור משווי התיק היא השיטה המקובלת בעולם ונחשבת כזו המשרתת באופן הכי טוב את אינטרס הלקוחות. גבייה לפי מספר ני"ע מספקת תמריץ מסוכן לבניית תיקים בלתי מפוזרים. שנית, כי הניסיון המצטבר ברוב המדינות מראה כי יש מתאם גבוה מאוד בין שווי התיק של הלקוח לבין מספר הניירות שהוא כולל, כמות העבודה המתחייבת מניהולו והסיכון שכרוך בכך לגוף המנהל. העובדה שכך נהוג גם במערכת הישראלית איננה מעידה על כשל, אלא להיפך.
תעריפי דמי ניהול חשבון ניירות ערך
כתבות
ני"ע
