הפיה הטובה: הסתדרות העובדים

1.

בחרפת עובדי הקבלן - כחצי מיליון אישה ואיש שקופים ומוחלשים, המועסקים שעות ארוכות כשלמעלה משליש שכרם מועבר ל"ראיס" מחברת כוח-האדם - אשמה קודם כל ההסתדרות. המעסיקים במגזר העסקי והממשלתי "רק" ניצלו בציניות תאוותנית את היוהרה ואת שכרון הכוח ההסתדרותי. לכן, הפתרון מחייב הסדר ארוך-טווח בין ההסתדרות - נציגי העסקים - לאוצר. זה ייתן וזה יקבל, ולהיפך.

2.

אם ההסתדרות, האיגודים המקצועיים וועדי העובדים לא יסכימו למהפכה ניהולית; לקביעת מנגנוני ניהול מודרניים; להליכי גיוס ושחרור יעילים; לחיסול הליכים עוקפים של גיוס בני משפחה ומקורבים; למנגנוני תימרוץ עבור ביצועים ייחודיים; ליכולת ניוד; ולמנגנון פיטורי עובדים ששכחו לעבוד או שעברו עבירות משמעת כבדות - הרי שמספרם של עובדי הקבלן רק ילך ויגדל, עד שיכלול חלק ניכר מהעובדים במשק, כשבמקביל שכרם ילך ויפחת.

3.

עובדי קבלן נוצרו כי ההסתדרות והאיגודים המקצועיים שלה לא מאפשרים, ובעצם מעולם לא אפשרו, ניהול הגיוני של כוח-אדם. זה בולט במיוחד בשירות הציבורי, בממשלה, בחברות, בתאגידים, ברשויות ובמועצות. כך נולד ערס הבירוקרטיה, זה שהוביל לטרטור אזרחים, להענקת יחס מזלזל ונוקשה מצד "עובדי הציבור" לציבור, לעיצומים חודשיים, לאיומים שבועיים, לשימוש בוטה והרסני בכוח המונופולים ועוד. אגב, העלות התקציבית של עובדי המגזר הציבורי מתקרבת ל-100 מיליארד שקל בשנה.

4.

ההסתדרות מציגה את עצמה כפיה הטובה, מגינת העובדים האולטימטיבית. בפועל, היא גם עושה רע לעובדים החלשים וגם מחזקת את הסיוט הבירוקרטי. לפני כמה שנים, כשביקשו להעביר את עובדי מינהל מקרקעי ישראל לבניין חדש וחדיש בקרית הממשלה, הם דרשו תוספות מופלגות בשכר. כך קרה שעד היום הם יושבים במשרדים צפופים ספוגי-שתן במרכז העיר. "הרעת תנאי עבודה" זה המונח המקצועי.

כשנכנסו כללי IFRS לדיווחים, דרשו עובדי מס הכנסה תוספת לשכר כל העובדים; וכשהוחלט על מס הכנסה שלילי - הם הכריזו על סכסוך עבודה. בביטוח הלאומי הפכו העיצומים כמעט לחלק מסדר החיים הקבוע, כל פעם בעילה אחרת: דרישות לתוספת כוח-אדם בגלל המשבר הכלכלי של 2009; דרישה להציב שוטרים לצד המאבטחים; או כוונת ההנהלה להתייעלות בשירות למען צרכני הביטוח הלאומי.

עובדי מינהל האוכלוסין דורשים להיכנס למשא ומתן עבור תוספות שכר בגין הכנסת מערכת ביומטרית חדשה לתעודות הזהות. בנמלי הים והאוויר מתברברים כמה אלפי עובדים חסרי מעש. בבנקים יש מעל 7,000 עובדים שאין באמת מה לעשות איתם, אבל אי אפשר להזיז אותם כי כל המשק יושבת. מיותר לומר, כמובן, ששכרם של כל אלה גבוה במיוחד.

עובדי הרכבת שבתו כי סירבו לכללי הבטיחות ולמנגנוני בקרת נהגי הקטרים. נמל אשדוד נסגר ואניות המתינו שעות ברציפים, משום שהעובדים חגגו בר מצווה לצאצא של איש הוועד. ברשות שדות התעופה "הרימו כוסית לחג" והשביתו את שדה התעופה הבינלאומי היחיד על עשרות אלפי נוסעיו ומזוודותיהם.

ברשות השידור פושטת הרגל עדיין מגיעים לאירועים עם ציוד מיושן, משום שכדי להחליף אותו לחדיש הם דורשים תוספות שכר מפליגות. בחברת החשמל יש נוסחה קבועה: כמה עובדים מגיעים לטפל בתקלה (ואין זה חשוב אם מדובר בתקלה זעירה), עם איזה רכב ואיזה סנדוויץ' או ארוחה עליהם לקבל. בחברה הזו משלמים כסף טוב גם ל-3,000 עובדים שאין להם עבודה. אגב, אם בענייני האיגוד המקצועי עסקינן: הפנסיה שמקבלת אלמנת עובד חברת החשמל ממשיכה לעלות בדרגות, כאילו הייתה היא עצמה עובדת חברה חרוצה מן המניין (לא פלא שכל חודש מעלים את מחיר החשמל).

5. מי שנכנס לשירות הציבורי - לא יוצא ממנו. לא חשוב מה הוא עושה ובעיקר מה שאינו עושה. אחרי כשנה הוא מקבל קביעות, אחרי עוד שנה מפסיק להיות עובד חרוץ. ואז יש למנות מישהו אחר שיעשה את העבודה. במשרד התמ"ת פעל במשך שנים ארוכות עובד בכיר בתפקיד הממונה על הגנת הצרכן, אבל הוא לא ממש התאמץ להגן על הצרכן. ומאחר שלהחליף אותו לא היה ניתן משום שהאיגוד המקצועי של עובדי המדינה לא הסכים לכך, הממשלה מינתה ועדה לעניין ולקח כמה שנים של "צרכנות בזבל" עד שהוחלט על העברת חוק חדש להקמת רשות חדשה בישראל: הרשות להגנת הצרכן. אותה עבודה, רק בשם אחר.

כך גם קרה בצעד ההיסטורי מלפני 20 שנה שאיפשר לעובדים בכירים להיות מועסקים ב"חוזה אישי". הרעיון היה להעסיק עובד עצמאי עם תוספת משמעותית לשכר, בתמורה לחוזה עבודה גמיש לתקופה קצובה ועם אפשרות למעסיק לסיים את התפקיד בסיום החוזה, או אם ראה שהבכיר אינו ממלא את תפקידו. בפועל, חוץ משכר שהלך וגדל לא קרה כלום. יש חוזים אישיים בשכר גבוה אבל אין גמישות ניהולית. אין תכנון קריירות, אין רוטציות ואין יכולת לפטר.

6.
תאורטית, אפשר לעשות הכול, גם לפטר את מי שנתפס בעבירות משמעת. בפועל זה כמעט ולא קורה. עד 2007 לא הושעו כלל עובדים בעקבות הליכים משמעתיים. ב-2008 וב-2009 הושעו שני עובדים בכל שנה וב-2010 הושעו 14. כך מדווח הדוח השנתי של נציבות שירות המדינה. כלומר, מתוך למעלה מ-60 אלף עובדי מדינה הכפופים לנציבות, הושעו ב-10 שנים רק 18 עובדים בעקבות הליך משמעתי.

7.
מנגנוני הכפייה הפוליטית של האיגודים והוועדים, שמוכנים להשבית את המשק בהינף יד, הביאו לכך שהמערכת הפכה למערכת ממשלתית ציבורית שמעדיפה אדישות וזמניות, אשר בוחרת שלא לראות את העובדים ומעבירה את הגיוס ואת הפיטורים למישהו אחר - לחברת כוח-האדם. כל אלה גרמו לכך שלעובדי השירות הציבורי אין מנגנון עדכון שכר ריאלי, והוא מתעדכן רק באמצעות מאבקים וסכסוכי עבודה.

8.
הגיע הזמן לסדר חדש. לנצל את המומנטום, לרכב על האינטרס הפוליטי- אישי הלוחץ של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהמחאה הציבורית עוררה אותו עד שהכריז כי "נוצר פה סחר עבדים". על עיני ועל שר האוצר יובל שטייניץ לבנות יסודות לשירות ציבורי יעיל, חזק וטוב, שיקבל תנאים הוגנים וייתן עבודה הוגנת למען הציבור. אחד יתחייב לאפשר ניהול גמיש ויעיל והשני יתחייב לעדכוני שכר ריאליים, מבלי להמתין לשביתה הבאה.