המעריצים של מועמר קדאפי

לכבוש את וול סטריט? לשחרר את שדרות רוטשילד? עניינים של מה בכך לעומת ההפגנה שנקראה בתחילת השבוע בבאקטאפור, עיר-פרוור של קטמנדו בירת נפאל. מפלגת הפועלים והאיכרים הקיקיונית יזמה אותה, ומשתתפיה הניפו כרזות וקראו בקול גדול, "יחי מועמר אל קדאפי".

הפארסה הזו, על מורדות ההימליה, בעצם מגוחכת קצת פחות ממה שהיא נראית. אמנם לפועלים ולאיכרים בארץ הענייה ביותר באסיה יש כמה עניינים דחופים יותר מחייו-לאחר-מותו של רודן לוב, אבל הג'סטה המשונה הזו היא תזכורת לאור-היקרות שהוקרן על קדאפי בכל רחבי העולם הלא-מערבי, בחייו, וקצת לאחר מותו.

למשל, המסגד המרכזי של קמפלה, אוגנדה, ערך תפילה מיוחדת לעילוי נשמתו. השתתפו בה 30 אלף מאמינים. מנהיג התפילה, לשעבר שגריר אוגנדה בלוב, התייפח בקול כאשר הכריז שקדאפי "מת כגיבור". האימאם של המסגד אמר לעיתון מקומי בקמפלה, שקדאפי "אהב את אוגנדה".

אהב את אוגנדה? האין זה האיש ששלח צבא ב-1979, כדי לנסות ולהציל את משטר אידי אמין מהתמוטטות, זה אידי אמין שרצח מאות אלפי אוגנדים במרוצת שמונה שנות שלטונו המוטרף?

ארגון ששמו NOPEC

בקראקאס, ונצואלה, הנשיא הוגו צ'אבס חלק לקדאפי כבוד שבני-תמותה רגילים אינם זוכים לו. "בשביל לוב, קדאפי היה כסימון בוליבאר בשבילנו". בוליבאר הוא "המשחרר הגדול" של הרי האנדים מידי הספרדים. צ'אבס הסב את שמה של ארצו ל"רפובליקה הבוליבארית של ונצואלה" (השם "בוליביה", מה לעשות, כבר היה תפוס). כאשר קדאפי ביקר אצלו, לפני שנתיים, צ'אבס העניק לו רפליקה של החרב אשר שימשה את בוליבאר, כמעט לפני מאתיים שנה.

ב-13 באוגוסט כתב צ'אבס לקדאפי: "מי ייתן והכול-יכול הרחום והחנון יברך אותך ויסעד אותך; מי ייתן והוא יברך ויאציל את זיוו על העם הלובי הגיבור והמכובד; אני שולח אליך חיבוק אמיץ, מועמר, ברגשי אחווה עילאיים ואין-סופיים. יחי העם הלובי; חיים ארוכים לך, אחי הלוחם. לוב חיה תחיה ונצח תנצח!".

רגשות דומים היה אפשר למצוא גם בבוליביה. הנשיא האינדיאני הראשון שלה מאז הכיבוש הספרדי, אבו מוראלס, הוא חתן פרס קדאפי לזכויות האדם (2006). אתר רשת בוליביאני חמד לצון באחד באפריל שעבר, כאשר הודיע כי קדאפי נמלט לבוליביה, מוראלס וצ'אבס המתינו לו בנמל התעופה, כיבדו אותו ברוטב אינדיאני חריף, ויסדו איתו ארגון חדש של מדינות מפיקות נפט ששמו NOPEC.

אני חושש שלא הצלחתי לברר את גודל יגונו של דניאל אורטגה, נשיא ניקרגואה. אורטגה, בעל ברית זוטר של צ'אבס ושל האחים קסטרו בקובה, טלפן אל קדאפי עוד בימים הראשונים של ההתקוממות בלוב, כדי לעודד את רוחו ולהישבע אמונים לידידותם.

אין זה מקרה שקדאפי עורר הערצה אצל צ'אבס ובני-דמותו. דמגוגיה לאומנית וסוציאלית היא מטבע עובר לסוחר אצל ה"קאודיליוס" (האנשים החזקים) של אמריקה הלטינית. התמהיל הזה, של התלהמויות אנטי-מערביות לצד הבטחות לשחרר את ההמונים, אמנם מעולם לא ריפא שום מחלה, אבל העניק סמי הזיה להרבה אנשים.

"מלך המלכים" של אפריקה

לרוע המזל, הערצת קדאפי אינה מוגבלת לאמריקה הלטינית או למוסלמים באפריקה. לוחם-החירות האותנטי הגדול ביותר של דורנו, נלסון מנדלה, ראה צורך ללמד סניגוריה על קדאפי במסע הבכורה שלו לארצות הברית, ב-1990. כאשר הנשיא דאז, ג'ורג' בוש האב, גינה את קדאפי על אחריותו להפלת מטוס פאן-אם בשמי סקוטלנד, ב-1988, מנדלה מיהר להכריז שהוא "יתדרך" את הנשיא, ויעמיד אותו על טעותו ביחס ל"מנהיג האח קדאפי".

"המנהיג האח", צריך להגיד, הוא תואר הניתן לכל ראש מדינה אפריקאי. תחושת האחווה הזו הייתה במשך שנים רבות אחת החולשות החמורות של אפריקה. נאמנות למנהיגים-אחים הייתה לעתים קרובות גדולה בהרבה מן הנאמנות לנתיניהם של המנהיגים. הארגון לאחדות אפריקה, ששינה לימים את שמו ל"איחוד האפריקאי", העניק ב-1975 את שרביט היושב ראש לאידי אמין, והפך אותו בזה לדובר אפריקה בשער העמים.

משונה ביותר, בהתחשב בזה שקדאפי לא חטא רק כלפי אזרחי ארצו. הוא פלש לארצות אפריקאיות שכנות, הוא הפיח מלחמות אזרחים וסכסוכים באזור הסהרה ובמערב אפריקה, הוא גירש פועלים אפריקאים מארצו, אפילו כאשר תבע לעצמו את התואר "מלך המלכים של אפריקה". אפריקה כיבדה אותו בתואר היושב ראש של ארגונה המרכזי. משלחת של מנהיגים אפריקאים ניסתה להציל אותו השנה מידי המורדים. מנהיגים אפריקאים היו מוטרדים מעצם ההתערבות של מטוסי נאט"ו יותר ממה שהוטרדו מסבלם של הלובים.

לסלוח לכל דמגוג

בשנים הראשונות של עצמאות אפריקה היה אפשר לחשוב התנהגות כזאת למחלת ילדות טבעית. האפריקאים עשו את צעדיהם הראשונים בזירה הבין-לאומית, ורטוריקה אנטי-מערבית הייתה ביטוי של התנערות מן העבר הקולוניאלי. אבל הסלחנות איבדה את תוקפה. סולידריות עם עריץ היא קודם כול בגידה בקורבנות עריצותו.

האהדה לקדאפי מחוץ לאפריקה ניזונה מאותם המקורות עצמם: הנכונות לסלוח לכל דמגוג, אם הוא מסגל לעצמו רטוריקה אנטי-אמריקאית. למטבע הזה יש שני צדדים. במשך שנים ארוכות, ארצות הברית הייתה מוכנה לאמץ אל לבה כל עריץ אשר סיגל לעצמו רטוריקה אנטי-קומוניסטית. אבל בשעה שארצות הברית עשתה כן בשם אינטרסים לאומיים, סבירים או לא סבירים, ההערצה לקדאפי שירתה צרכים פסיכולוגיים ונעשתה שיטה של תרפיה.

בתנאים של חולשה פוליטית וצבאית, כל התרסה נגד מעצמת-על הייתה כלי של העצמה. מאחר שהמתריס "הראה לאמריקאים", מותר לשכוח שהוא עריץ קפריזי, הנוהג בארצו ובאוצרותיה כמו היו רכושו הפרטי. זה מקור ההערצה לצ'אבס בשמאל הרדיקלי הבין-לאומי; זה היה מקור ההערצה לפידל קסטרו, לגמאל עבד א-נאצר, לקוואמה נקרומה של גאנה, לסוקרנו של אינדונזיה וליאסר ערפאת בימי הזוהר שלו בשנות ה-70. המכנה המשותף העיקרי לכל אלה הוא השימוש הקטלני, או הבזבזני, שהם עשו במשאבי עמיהם, כדי לתבוע מעמד של פיקוד במלחמת העניים נגד העשירים.

קדאפי הוא אחרון הרודנים של דור עבד א-נאצר בעולם הערבי. זה היה דור שהפיח תקוות עצומות, ואחר כך ניזון מהן. הוא עלה כתגובה לעיוות פוליטי, והוא עצמו התפתח לכלל עיוות פוליטי. האם הערבים יצליחו להשתחרר מהתמכרותם הקודמת לדמגוגים לאומניים וסוציאליים? האם על חורבות המשטרים הקודמים במצרים, בתוניסיה, בלוב, ואולי יום אחד בסוריה, יצמחו תרבויות פוליטיות שיעדיפו שיעמום קונסטרוקטיבי על פני התרגשות קפריזית? ובמעגל הרחב יותר, האם העולם הלא-מערבי ישתחרר מן הצורך למצוא משיחים כוזבים במלחמה הלא-גמורה נגד המערב?

אין טעם להעמיד פנים שלמישהו ידועה התשובה. כאשר תינתן, נדע אם הדמוקרטיזציה בחלקים של המזרח התיכון ושל אפריקה הצליחה להכות שורשים תרבותיים, שהם חשובים יותר ועמוקים יותר מאקט יחידי של בחירות.

רשימות קודמות ועדכונים אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com